היי... אתה שומע אותי? אני יודעת שאתה עוד שם.
אני שומעת את קולך לפעמים.
זוכרת סיפורים.
זוכרת שהיית האדם היחיד שנלהבתי לקראתו.
היום עמדתי מול הקבר שלך, ללא שום נגיעה.
ולא באמת חשבתי עליך.
חשבתי על כמה שחם לי ואיזו אבן אני רוצה לשים.

אבל תסלח לי.
אני חושבת עליך בכל יום רגיל אחר,
לא צריכה יום ספציפי, לא רוצה לבכות רק פעם בשנה.
אני חושבת שאם היית כאן, דברים היו נראים אחרת.
אחותי הצהירה כבר פעמיים שהנר נכבה,
ולעצמי אמרתי, שהנר האישי שלי כלפיך - יבער תמיד.

אחר כך באו המחשבות, איפה אתה באמת,
מה כבר נשאר מתחת למצבה האפורה,
התוספות של הקברים החדשים-ישנים,
מי עוד בא לבקר אותך חוץ מאתנו,
האם אתה באמת שומר עליי?
ועל איך שביום הקבורה עצמו, החזיקו אותי חזק, ולא נתנו לי
לראותך בפעם האחרונה,
כי רק לגברים היה מותר להיות סביב גופתך,
אבל גם אני רציתי לראות, גם אני!
עבר עליי כ"כ הרבה, ויש את מי לשתף,
לא תמיד יש רצון.

פעם הלחנתי לך שיר. השיר הראשון והאחרון שהלחנתי.
אני כבר לא זוכרת את המנגינה, אבל אני זוכרת כמה שרציתי
לפעול למענך, ועדיין.
אז אתה שומע, געגועיי,
אני אוהבת אותך.
ואם היית, חיבוק לא היה עוזב.