אני גרה כבר שנתיים בתוך הנעל של אורי. אלו חיים די טובים,
בנעל האיטלקית, כי חם בחורף ויש הרבה מקום. לפעמים זה מרגיז
שבכל צעד שהוא עושה קצת כואב לי, אבל מה אפשר לעשות? זאת אני
שבחרתי להתמקם בדיוק ליד המקום בו מתרכז כל המשקל של הגוף
שלו.

אורי הוא דווקא בחור נחמד, הוא הולך לעבודה כל בוקר בשבע ויוצא
כל יום שישי עם בחורה אחרת, וחוזר לפעמים רק בשבת בבוקר. הוא
מתאמן עם הלהקה שלו שלוש פעמים בשבוע ובערבים הוא מקשיב
לקוראלים של באך, ולפעמים גם לבטהובן.

יש לי חברה שגם גרה פעם בנעל של החבר שלה, אבל עכשיו היא גרה
בכיס של החולצה שלו. הוא נותן לה לגור שם. "זה הרבה יותר נחמד
בכיס," היא אומרת, "כי בנעל כואב לפעמים כשהוא דורך, וחוץ מזה
בכיס הרבה יותר מאוורר".

למחרת בבוקר, לפני שאורי שם את הנעליים, שאלתי אותו אם הוא
יכול להעביר אותי לכיס של החולצה. הוא התרגז ואמר שזה בלתי
אפשרי כי הוא לא יכול להרשות לעצמו שאני אפריע לו בעבודה, ואז
הוסיף באדישות: "ובכלל, אני מעדיף שתהיי בנעל. את רכה, זה ממש
נעים לדרוך עליך". אני רק הנהנתי בשקט והתכופפתי בחזרה לתוך
הנעל.
כל אותו היום חשבתי מתי גם אני אזכה לגור בכיס של החולצה של
אורי, ועם כל צעד שהוא עשה, לא משנה כמה כאב לי, חשבתי על כמה
בטח נוח לו לדרוך עלי.