בוזי, כשראית אותי בפעם הראשונה היית עם חברה שלך בארץ בביקור.
היא היתה שמנה ואתה נמוך ושניכם לא עניינתם אותי. בפעם השניה
הבטתי אליך דרך תמונה שלי, מחייכת על חוף הים, הרבה יותר יפה
מהשמנה שלך. כשעזבתי את הארץ ובאתי אליך, בשבוע הראשון לא
הפסקת לומר לי שאני יפהפיה. אחרי שהזין שלך היה בפה שלי הפסקת
לומר את זה. באמת שלא אכפת לי. אני רק רוצה לנקות את הפה שלי
חזק מהזין שלך אבל גם אם זה יורד בצחצוח, אני לא שוכחת שהוא
היה שם.
בוזי, אני חושבת על כל מה שאמרת ואני לא יודעת איך אפשר להיות
כה אכזר. אני רוצה לבכות ולא בגללך, אלא בגלל שאני פה איתך.
בלילות, כשאני ישנה לצדך נטולת חיבוק, אני חולמת על פיטר פן
והמוני ילדים. אני ילדה אני טפשה, תגיד הכל אבל אני אדם יותר
טוב ממך, קודם בגלל שאני אישה. אחר כך בגלל השאר.
אמרת שאתה לא מראה לי חיבה בזיונים כי זה יהיה זיוף. זה רק סקס
ואפילו להחזיק ידיים או להתנשק אי אפשר כדי שלא אקשר אליך, שלא
אתאהב. להתאהב. המילה הזאת רחוקה ממני מרחק שנתיים בזמן ואלפי
מיילים במרחב. אם אצליח להתאהב בלב הקרח שלך יהיה זה סימן טוב
לכך ששלי הפשיר. אבל לא, אני לא מסוגלת לאהוב. בייחוד לא אותך.
הייתי רוצה שתדע את זה בלי שאגיד. הייתי רוצה שלא תדע את זה גם
אם אומר.
כשרק נחתתי אמרת לי שהדבר האחרון שאתה רוצה זה לפגוע במישהו.
התמימות שלי הניחה לי להאמין. האמונה התפוגגה כמו הזיה של
מחלה. אתה הרי ניזון מכאב באותה מידה שאתה ניזון מהבירות
והסיגריות שלך. זה ג'אנק, זה רע, זה טוב, זה כואב, אני בוכה,
אז מה, מחר יהיה יותר טוב, את תראי, אני אראה, אני לא מאמינה
לאף מילה שלך יותר.
