"היי פיטר. אתמול בלילה היה לי מין חלום. חלום מוזר כזה. אתה
שומע פיטר?"
"בוודאי שומע".
"אז אני עומדת על צוק פיטר. צוק מאוד גבוה. דמיין לעצמך לשניה
את הרי ההימלאיה, למשל."
"אני מבין. תמשיכי".
"אתה חייב לדמיין פיטר. קודם תדמיין לעצמך.".
"אני רואה את הרי ההימלאיה בראשי והם אפילו. מכוסים בשלג."
"אל תתבדח. בחייך. איך שלא יהיה, אני עומדת על הצוק העצום הזה
ואני יודעת שאני מסוגלת לנגוע בשמיים, אך אני גם יודעת שמהצוק
הזה אני מסוגלת לרדת אל הקרקע. אני לא יודעת עד כמה בטוחה כל
אופציה מאלו. אני רק יודעת ששתי אלו היחידות שעומדות בפניי.
אתה מבין אותי פיטר?"
"ובאיזו אופציה בחרת?"
"זהו בדיוק העניין. אני מניחה שזו ההתלבטות הקיומית שלי. בחיי.
אני כמעט ויכולה להיות בטוחה בכל זה."
"את רוצה להגיד לי שאת מתלבטת אם מקומך פה על הקרקע או שם
בשמיים. אני מקווה שאת לא מנסה להגיד לי שאת חושבת על..."
"אוי בחייך פיטר."
"אם כך, אני לא יודע מה את מתעסקת בזבל הזה."
"לעזאזל אתך. אני מדברת על הבחירות שאנחנו עושים. האם מותר לנו
לשאוף להגיע כל כך רחוק, כל כך גבוה, להשתלט על מקום שעוד לא
הצלחנו להרוס, או שמא ייעודנו הוא לטפס במחשבה שזה שיא שממנו
יש עלינו רק לרדת".
"איכשהו, את תמיד נוטה לסבך את העניינים, מונה. מתעסקת בחרא
הזה שממילא לא יוביל אותך לשום מקום. את והחלום הטיפשי שלך.
בזמן הזה הייתי עושה לעצמי איזה אמבט טוב, במקום לשבת ולהקשיב
לך מתעסקת בשטויות."
"שתיחנק באמבט שלך. אידיוט".

כשאני ופיטר ביחד עדיף לנו להיות בשקט. פיטר תמיד אומר
שדיבורים הורסים אותנו, הוא חושב שעדיף לכולנו פשוט להיות
אילמים ורק כך נפסיק להרוס אחד את השני. הוא גם לא צוחק, פיטר.
הוא רק מחייך, ובלי שיניים.
לפעמים אתה פשוט יכול להתמכר לשקט שלו. אפשר לדעת אותו רק דרך
תנועותיו, הבעתו, ובחיי שזה הקטע המעניין בפיטר. הוא לא אומר
לך. אתה תמיד צריך לגלות. לבד.

פעם, כשעוד הייתי מחליקה על הקרח, נפצעתי באופן די חמור בברך
ימין, דבר שמנע ממני לזכות בגביע הגמר, שרציתי כל כך. במקום,
קיבלתי איזו מדליה שחוקה עם ציור של מחליקה רזונת.
פיטר אמר שאסור היה לי לרצות את הגביע בכזו אובססיביות ומשום
כך מגיעה הייתה לי הפציעה הארורה.
הוא גם אמר שאין זכייה שלא טמון בה פן תחרותי ואגואיסטי. פיטר
חושב שתחרויות הן אתגר מעוות לאנשים. הוא אומר שאם מישהו רוצה
להשיג משהו אבל באמת, הוא צריך לעשות זאת. בסתר. ללא תשואות
קהל.

לפעמים אני מרגישה שאני מעריצה את פיטר, ורק משום שיש לו
אישיות כה נקייה. הוא מן אדם כזה שמתפתח עם הזמן אך לא עם
ההתפתחויות שהזמן מביא עמו. כמו איזה נחל של חיים שלמים שלא
מתנפץ ולו פעם אחת כשהוא מגיע לסלעים ומפרצונים. הוא יזרום
מימין ומשמאל ואפילו מתחת. לעולם לא יפגע חזיתית. לעולם לא
יפגע. בכלל.

"היי פיטר, אתה ישן?"
"מה קרה לך את. מעולם איני ישן".
"אתה יודע. לפעמים אני מפחדת לעצום את עייני שמא לא תיפקחנה
שוב. גם אתה, מפחד מהמוות?"
"לא מונה. מפחד אני לטעום את טעם החיים האמיתיים".

הפסיכולוג שלי אומר שעצם העובדה שאני ממשיכה לדמיין את פיטר
היא רק בגלל שאני די לבד עכשיו. אבל אני חושבת שהוא סתם משוגע.
אני מניחה שאם הייתי כמו פיטר גם אני הייתי עומדת לי על צוק
ובוחרת לעוף. היה לי עצוב שפיטר לא קרה לי לבוא לעוף אתו אבל
ככה זה פיטר. כשהוא באמת רוצה משהו הוא יעשה אותו בסתר. כמו
שהוא תמיד היה אומר. כנראה שפיטר בחר לדעת יותר ממה שהיה מגיע
לו. ואנחנו, כנראה שלמרות הכל יש עלינו לטפס במחשבה שזה שיא
שממנו נוכל רק לרדת.