"תחזיר ת'פופקורן".
"לא, הוא שלי עכשיו, אכלת מספיק".
"נו... תחזיר! פליייייייייז...."
"לא".
"נו.."
בום
"יופי, בגללך נפלתי עכשיו".
"מגיע לך. זה רק בגלל שאת לא מבקשת מספיק יפה את הפופקורן.
עכשיו הוא אצלי, את רוצה? תגידי".
"בעעעעע איתך, טוב, רק תן לי לראות את הסרט בשקט".
"מזה משנה? גם ככה הוא משעמם".
"אותך..."
"הלו..."
"היי, בוקר טוב ישנונית".
"מה? מה השעה?"
"7 בבוקר".
"מה?"
"כן, מה ששמעת... זמן לקום".
"מה, השתגעת?! יום שבת היום למה אתה מעיר אותי בשעה כזאת?"
"סתם... משעמם לי".
"משעמם לך.. כן... ולמה אתה ער בשעה כזאת? אתמול הלכת לישון
מאוחר".
"לא יודע... קמתי ולא הצלחתי להרדם חזרה".
"האאאא, טוב... אז מה קורה? איך ישנת?"
"ממ... ישנתי בסדר, אחרי אתמול ישנתי ממש טוב".
"חח... כן, היה גדול אתמול! צריך לעשות את זה עודפ'ם".
"חח.. צודקת! רק הפעם אני ינצח אותך".
"נראה לך? אני הכי טובה בבאולינג, אפילו אבא שלי לא מנצח
אותי".
"אולי בגלל שהוא נותן לך לנצח?"
"נעעעעע... אני יכולה לשאול שאלה?"
"שוט".
"איפה השלט של הטלויזיה שלי?"
"מאיפה לי לדעת? את רואה אותי לידך?"
"חח... לא. פשוט אני לא מוצאת אותו".
"חיפשת?"
"נראה לך? אין לי כוח לקום מהמיטה. אהה, הנה הוא. אוף, הוא על
הרצפה רחוק ממני, אין לי כוח לקום, חכה שניה על הקו אני ינסה
להגיע אליו."
בום
"חח... מה זה היה? נפלת?".
"איייהההההה... כן... אווווווו".
"חח... לא נורא... תקשיבי אני הולך עכשיו לרוץ אני יתקשר אליך
אחר כך".
"בעע... קודם אתה מעיר אותי מוקדם ואחרי שתי שניות אתה סוגר?
חסר לך שלא תתקשר!"
"קרה שלא התקשרתי?"
"אהה".
"עזבי על תעני על זה... חח... ביי".
"ביי".
"היי".
"היי מה קרה? למה את בוכה?"
"אני לא יכולה יותר..."
"למה, מה קרה?".
"אבא שלי... אוף נמאס לי כבר מהמשפחה הזאת! נמאס לי מהכל! הוא
חושב שהוא הבוס, שהוא יודע מה כל אחד חושב, מרגיש או מה אמור,
נמאס לי ממנו, כל כך בוסי כזה. כל מה שאני עסוקה בחופש הזה זה
לריב איתו! נמאס! אוי אני כל כך מחכה לחזור כבר אליכם, ואז זה
יהיה פעם בשבוע..."
"איי... תראי הכל יהיה בסדר".
"לא! זה לא! הוא תמיד היה כזה... רק שהפעם זה ממש!"
בום
"מה קרה הפעם".
"נחתכתי".
"נחתכת?"
"כן".
"ממה?"
"מסכין".
"סכין? בכוונה או בטעות?"
"..."
"אל תגידי לי שחזרת לזה..."
"ואם? תגיד להורים המטומטמים שלי שאין להם כסף לפסיכולוג אז הם
ישלחו אותי לבית משוגעים?"
"..."
"חשבתי כך".
"אני לא יכולה... אם אני יפסיק אני יתאבד... אתה לא מבין...
לבכות אסור לי לפי אבא שלי - לפסיכולוג אין כסף... וחברים...
אך אחד לא מבין אותי... וחוץ מזה אני לא יכולה להכביד
עליהם..."
"..."
"איך אני תמיד נופלת בפח הזה שנקרא חיים? נמאס לי מהם כבר...
בעע טוב אני חייבת לסיים... אבא שלי קורא לי... מעניין למה
הפעם... בשביל להגיד לי שאסור לי עכשיו גם חברים? נראה כבר...
ביי".
"ביי".
"היי".
"היי".
"מה את עוד הפעם בוכה? מה קרה?"
"כלום.. פשוט כלום! חוץ מזה שתמיד מאשימים אותי בריבי המשפחה,
ועושים לי רגשות אשמה שאני גרה בבית אחד עד סיום השנה... כלום
פשוט כלום".
"אוף... הייתי רוצה להיות איתך עכשיו, תחזיקי מעמד... רק עוד
שבוע!"
"אין לי שבוע... נמאס לי... אוי אני כל כך אוהבת אותך...
בום"
"מה קרה?".
"..."
"מה קרה? את שם?" | 