"אתה בסדר?" היא לחשה אליו וניסתה להתקרב אליו. הוא הניף את
ידו וחסם את דרכה.
"מה קרה?" היא שאלה אותו בדאגה, מסתכלת בו, חלש כל כך, מנסה
להתרומם.
הוא התיישב ולחש בקול צרוד "מסוכן... פה... חלש מדי...". הכול
היה בגלל שהוא הציל אותה. הכול היה בגללה. היא חשה כה אשמה.
"אני מצטערת... ב... באמת!" היא לחשה.
הוא הביט בה בעיניים עצומות מחולשה, במבט מלא משמעות.
עיניו היו שחורות לגמרי, כהות, ונראה היה שיש בהן מן חור שחור,
שאם תתקרב אליו יותר מדיי תבלע בפנים. שיערו השחור ריחף הרוח
הקלילה שנשבה, ונחת על פניו בכל פעם שזו הפסיקה. עורו היה
חיוור מאוד, ותווי פניו היו חדים.
לבסוף הוא נרדם.
היא נאנחה. הכול קרה כל כך מהר...
בתחילה היא היתה לבדה, ביער, קוטפת פרחים, וקצת פירות וירקות
בשביל ארוחת הצהריים. אך לפתע, זינק עלייה משום מקום זאב ענקי.
היא נבהלה כל כך, וצרחה. אז, כנראה, הוא שמע אותה. הזאב זינק
עליי, וקרע את כתפה בטפריו. הכאב היה מפלח, משתק. ואז, כשהזאב
עמד לנעוץ את שיניו בליבה, הוא בא משום מקום, אותו זר. הוא
העיף את הזאב מעלייה, וזה נחת על גבו צמוד לעץ. הזאב נעמד מיד,
ורץ אל הנער כדי להתקיף אותו. הנער חסם אותו עם חרב ארוכה
שהוציא מהנדן שהיה על גבו. החרב היתה גדולה ומרשימה, מעוטרת
באבני אודם קטנות, ובמרכזה היתה אבן אזמרגד ענקית. הנער התקיף
את הזאב בחרבו בגדולה. הזאב התחמק מצד לצד עד שלבסוף החרב פגעה
בו בתנופה ענקית. הוא שכב דומם על הקרקע לכמה רגעים, אך אז
קפץ, העיף את החרב הכבדה מידיו של הנער, ונעץ את שיניו וטפריו
בבטנו. אז היא התעוררה, שמה לב מה קרה, ורצה מהר לקח את בקבוק
היין שהיה בסלסלה שקנתה מהשוק ונפצה אותו על ראשו של הזאב. זה
מת במקום, מאחר שהיה פצוע מאוד, וגולגולתו התפצחה לה.
ואז היא נגשה אליו, הוא הרחיק אותה. הוא היה חלש מאוד. היא
היתה אובדת עצות. לבסוף החליטה לעבוד ביעילות ככל שיכלה. היא
קרעה פס משולי שמלתה (שהיתה, אגב, אחת השמלות האהובות עלייה),
לקחה מעט מהמים שהיו בסלסלה מהשוק, הרטיבה את הבד, וחבשה את
פצעו של הנער. הדם חדר מבעד לבד, אך לבסוף הדמום נחלש מעט.
כעבור זמן, כמה שעות, הנער התעורר. השמש כבר היתה באמצע השמים.
הוא הביט בה במבט חודר, מפחיד מעט. "מה אני עושה פה?" הוא צעק
עלייה "מה עשית לי?". היא נרתעה מעט. הוא חש בפחד שלה. "א...
אתה נפצעת... היה זאב... ו... אתה... נלחמת... ו... החרב
עפה... ו... ו..." הפחד שיתק אותה והיא כמעט שלא יכלה לדבר.
הוא עדיין הביט בה באותו מבט קשה. "מה עשית לי?" הוא צעק עליה
שוב, בודק את הפצע החבוש. "א... אני חבשתי את... את הפציעה
שלך...". הוא הביט בה במבט חודר. "עזרי לי להגיע למעיין ההוא"
הוא אמר לה והצביע על מעיין שהיה לא הרחק משם. היא עזרה לו
לצעוד עד שם. הוא נתלה על כתפה הבריאה, והיה גדול הרבה יותר
ממנה, כך שהקשה עלייה מאוד. הוא נכנס אל המעיין, הוריד את
התחבושת, ופשט את חולצתו. כעבור כמה דקות הוא יצא מהמעיין,
ופצעו נעלם כלא היה. היא הביטה בו בפליאה. הוא פנה אלייה.
"תודה" הוא אמר בקצרה, במבט כועס. היא חייכה. "אין בעד מה!"
היא אמרה. הוא הביט בכתפה, שעדיין היתה מגואלת בדם, והיה נראה
כי חלקי בשר שלמים חסרים בה.
"הכניסי את כתפך למעיין" הוא אמר לה בהחלטיות. היא צייתה
ונכנסה למים. היא הוצפה בתחושה נפלאה, מוזרה כזו. כשהיא יצאה
מהמים, שמלתה היתה ספוגה, אך כתפה נרפאה. "ת... תודה" היא אמרה
לו. הוא הביט בה במבט קר. "באמת תודה, א... אתה הצלת את
חיי...". עוד מבט קר מפניו חסרות הרגש. "הצלתי אותך רק בגלל
שהזאב תקף את בני כפרי זמן רב. הגיע הזמן שזה ייפסק". היא
הנהנה. "מאוחר" הוא המשיך "לא תוכלי לחזור היום לביתך". "אבל
למה?" היא שאלה בתמיהה. "מעולם לא שמעת על סודו של היער
השחור?" הוא שאל אותה בפליאה. היא הנהנה לשלילה. "כשמגיע
הלילה, היער השחור נסגר, וכל מי שמנסה לצאת ממנו נלקח בידי
יצורי השחור ששומרים על היער בלילות". היא נרתעה. הוא משך בידה
והחל ללכת. "היי! לאן אתה לוקח אותי?" היא שאלה אך הוא רק
המשיך ללכת, לוקח אותה איתו. לבסוף הם הגיעו לכפר קטן, כפרו
שלו. "גלאן!" צעקו כמה נערים והתקרבו אליהם. "חיסלת את הזאב
הענקי ההוא?" הם שאלו אותו. הוא הנהן לחיוב. "היי גלאן!" קרא
אחד הנערים "איזו מן נערה יפה הבאת אתך!" כל המבטים הופנו
לנערה, פאוני. היא הסמיקה והשפילה את פניה. "הבאת לנו עוד
משחק, גלאן?" הם שאלו בגיחוך. הוא השיב להם במבט קר. "היי,
חמודה, של תפחדי" קרא זה ש"גילה" שהיא שם, וליטף את לחיה. היא
הסמיקה מאוד וצעדה כמה צעדים אחורה שלפתע במהירות מדהימה אולר
נשלף ונח לי צווארו. "אל תתקרב אלייה" אמר גלאן בקול קר ומשך
אותה אחריו. הוא הוביל אותה לאוהל. את תשני פה הלילה, הוא
הצביע על מזרון קטן ששכב בצד האוהל. "תודה רבה" היא חייכה אליו
והוא הסמיק, ומבטו הקר שב. "אני לא אהיה פה הלילה. כשתתעוררי,
חזרי לביתך." הוא אמר ויצא מן האוהל. למחרת בבוקר היא התעוררה.
גלאן לא היה שם. היא היתה חייבת להודות לו. לפתע היא הרגישה
משהו, כאיל וליבה ניסה לומר לה משהו. זה היה כאילו מישהו עמוק
בליבה זעק לעזרה. היא החלה לרוץ, הולכת בעקבות הצעקה. לבסוף
היא הגיעה לקרחת יער קטנה. שם היא ראתה את גלאן, שוכב על
הקרקע, כנראה מעולף. "גלאן?" היא לחשה לו. אז הוא פקח את
עיניו. לא היה שום מבט קר באותן עיניים, רק מבט של זיכרון
מרוחק... "את..." הוא לחש "את אותה ילדה...". היא לא הבינה.
"את הילדה מקרחת היער... לפני 8 שנים..." הוא המשיך. אז היא
נזכרה. זה היה כשהיא היתה בת 10, היא טיילה ביער, ואז ראתה ילד
פצוע. היא טיפלה בו עד שהבריא, ואז הוא ברח. הוא הביט בה. "אני
מצטער שהייתי כה קר אלייך" הוא אמר לה "אך מאז שאותם אנשים
תושבי העיר פצעו אותי, אני נוטר טינה לבני העיר. אך כשראיית
אותך נזכרתי אותה ילדה... רק עכשיו אני יודע שזו בעצם... את.".
היא הביטה בו בהפתעה, ואז חייכה. "אז יש לנו הרבה מה להשלים,
אהה?" היא שאלה בחיוך. הוא הנהן. "הרבה מאוד..." הוא אמר,
מחייך חזרה.
