20.4.2004
מוקדש באהבה ובזיכרון לסנופי ז"ל 1998-2004
בחיים אני לא אשכח את היום הזה. אמא ליטפה אותי ואמרה "עידן,
סנופי נפטרה". אמא העירה אותי משינה אבל אני עצמתי עיניים
חזרה. רציתי לקום. קיוויתי שאני חולם. חשבתי שאם אני אעצום
עיניים ממש חזק אני אתעורר. זה לא יכול להיות. פתחתי את
העיניים כששמעתי את אחותי בוכה בחדר השני. קמתי משינה ישר
לחלום בלהות.
מאז שהייתי קטן תמיד רציתי כלב, אבל אמא שלי אף פעם לא רצתה
כלב בבית. זה היה קו אדום מבחינתה. עד שיום אחד שכנענו אותה,
אני ואחיות שלי ללכת לראות כמה כלבים אצל מכר ותיק של המשפחה.
היו לו 2 כלבים, גורים. ממש חמודים ומיוחדים. אני זוכר איך אחד
מהם קפץ משמחה כשהוא ראה אותנו הוא ממש התלהב והתחיל לקפוץ
ולשחק. ולידו היא עמדה. בפינה. כמו ילדה ביישנית שמפחדת
להפריע.
"אותה אני רוצה" אמרתי להורים שלי. היא הייתה הכלבה הכי חמודה
שראיתי בחיים שלי והתאהבתי בה מיד.
עוד באותו היום הבאנו אותה הבייתה. הכרנו לה את הבית החדש שלה.
היא הייתה גורה. בת 3 חודשים. היה לה קשה להסתגל בהתחלה, היא
ברחה מכל אחד ולא אכלה ועשתה צרכים בכל הבית. אבל עם הזמן
התאהבנו בה והיא התאהבה בנו.
אין דרך להגדיר את השמחה שלה כשמישהו היה נכנס הביתה. היא
הכירה את הצפצוף של האזעקה של האוטו וכששמעה אותו מבחוץ כבר
רצה לדלת. היא קיבלה כל אחד בקפיצות ובאהבה שרק כלבה מיוחדת
כמוה יכולה לתת. כבר כשהיית עולה במעלית בדרך הביתה היית יודע
שעוד שניה הדלת של המעלית תפתח ואתה תשמע אותה שורטת את הדלת
של הבית, מחכה שיגיעו. כל כניסה הביתה היתה חגיגה. היא קפצה
ואהבה וליקקה. כשנכנסו כמה אנשים לבית היא היתה רצה מאחד לאחד.
קופצת על כולם עוברת מחדר לחדר.
אפילו אמא התאהבה בה. עד היום אחרון כל הזמן חשבתי שסנופי
נמצאת פה בנס. לא יאומן שאמא מסכימה לכלבה בבית, אוהבת אותה,
מאכילה אותה, לוקחת אותה לווטרינר, משחקת איתה ואפילו מרשה לה
לישון איתה במיטה.
היא הייתה כלבה מאד מפונקת ואנחנו פינקנו אותה. היא אהבה לישון
על המיטות שלנו, היא לא אהבה לישון על הרצפה. ובלילה היא ישנה
ביחד עם אחיות שלי על המיטה שלהן. תמיד כיסינו אותה. שלא יהיה
לה קר.
תמיד דאגנו להשאיר לה אור בשירותים כשאנחנו יוצאים מהבית. שלא
יהיה לה חשוך. לפעמים גם השארנו רדיו דולק או טלויזיה .
לאנשים שאין להם כלב קשה להבין אהבה כזאת. אבל אני יכול להשבע
שהיא הייתה אחותי. היא הייתה אחת מהמשפחה.
רק לפני חודש כשנשארתי כמה ימים בצבא סיפרתי למישהו שאני הכי
מתגעגע לכלבה שלי. כשנסעתי לחו"ל הבאתי לה צעצועים .
בתקופה האחרונה היו לה בעיות. היא עברה ניתוח אצל הוטרינר והוא
אמר שהניתוח עבר בסדר. אבל אחרי שבוע הבעיות חזרו. אמא לקחה
אותה לרופא מומחה והוא החליט שצריך לנתח שוב. היום בבוקר היא
נפטרה.
אי אפשר לעצור את הדמעות. אהבנו אותה בכל מובן. היא הייתה
מיוחדת במינה, מתוקה, אף פעם לא נבחה, אף פעם לא נשכה, תמיד
הייתה לה שמחת חיים ואהבה לאנשים בבית.
לא מעט פעמים אני זוכר את עצמי ברגעים קשים יושב ומלטף אותה
ונרגע בעזרתה. אני לא יכול לספור את הפעמים שאמרתי לה בקול רם
שאני אוהב אותה, אלוהים יודע אם היא הבינה את המילים, אבל בטוח
שהיא אהבה חזרה.
כל פעם שנסעתי לחו"ל ביקשתי שיביאו אותה לשדה התעופה כשאני
חוזר, כשהייתי בטירונות וההורים באו לבקר הייתי רושם אותה
ברשימת הדברים שצריך להביא לי והם היו מביאים אותה. רק להגיד
שלום.
אתמול חזרתי מאוחר הבייתה. ידעתי שהיא עברה ניתוח ורצתי ישר
לחדר של אחיות שלי לראות מה איתה. היא שכבה דווקא על הרצפה,
כיסו אותה בשמיכה של תינוקות ושמו לה את הקערת שתיה שלה לידה.
שמעתי אותה נושמת בכבדות. ליטפתי אותה בצוואר ובלב הרגשתי שהיא
תצא מזה. כמו מהניתוח הקודם.
כשקמתי, היא כבר לא הייתה שם. לא ראיתי אותה מאתמול בלילה ואני
מתגעגע ואני בוכה ואני לא רוצה להאמין.
אני לא יודע איך אני אצליח להכנס הבייתה בלי לדעת שאת תחכי לי
מאחורי דלת בקוצר רוח, רק מחכה שאני אכנס.
סנופי, אני מקווה שאת שומעת אני אוהב אותך מאד ואני בחיים לא
אשכח אותך, את אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, היית השמחה שלי,
האהבה שלי .
אני אוהב אותך תמיד.
עידן |
