כששמעתי על המסע הזה, התרגשתי מאוד. כזאת הזדמנות לא מוצאים
בכל יום. לפגוש פנים-אל-פנים דרקון אמיתי, בשבילי זו חוויה
עצומה, בתור אחד שמכור למבוכים ודרקונים. לא היססתי. אמרתי
לעצמי שאני חייב לעשות את זה. בסך הכל, אני לא לבד. יהיו עוד
אנשים איתי. אז נרשמתי.
הגעתי למקום המיועד, פגשתי שלושה אנשים מצחיקים קצת. היה דווקא
נחמד. אמנם כל מיני בלבולי שכל על תשלומים, אבל את זה השארתי
להורים.
אז היינו 15, אולי 20.
הגענו לאיזור הררי במזרח הרחוק. בהרי טיבט, איפה שכל נזירי
השאולין ועוד כל מיני אחרים. למדתי גם כמה מילים. אמנם אני לא
העזתי לטעום מן המאכלים. מה לעשות, אני שומר מצוות. כשרות היא
חלק גדול מהיהדות.
אז הבאתי אוכל מהבית. הרבה.
ת'אמת, לא חשבתי שזה יקרה ככה. חשבתי יותר על טיול מאורגן, עם
ג'יפים ורכבל. שיהיה יותר קל. אבל טעיתי והבנתי זאת, כאשר
הגענו למרגלות ההר. בהתחלה היה קצת קר. הנזיר הטיבטי הצביע
ואמר - "למעלה יש מערה ובה דרקון. הוא גדול ומסוכן. הוא מפחיד
ועויין ומאוד אכזרי..אבל הוא ישן, אז אין בעיה בכלל." ככה הוא
אמר, והכל במשפט מאוד קצר. עלינו למעלה. ההר לא היה קטן. הוא
נמשך ונמשך, ממש היה מסובך. המון פיתולים. הקור גבר ככל שעלינו
למעלה. לאט לאט, הגענו לקור בנקודת האפס. השלג החל לצנוח
ברכות, מילא את שבילי הדרך בפתיתים חלקלקים. עוד סכנת דרכים.
אוף!
עלינו שעות והגיע הלילה. מצאנו מערה והקמנו אוהל בינוני ולידו
אוהל קצת יותר קטן. בבוקר השכם, עם הנץ החמה, הנזיר כבר ער
שקוע במדיטציה עמוקה. הצטרפנו אליו. אחרי שעה של תסכול עם המון
תסכול, חזרנו מהמישור האסטראלי אל גופינו הפיזי. עם כוחות
מחודשים והמון מצב רוח, המשכנו את דרכינו בטיפוס על ההר.
טיפסנו שעות וקצת אכלנו בדרך. הנזיר מביט למעלה, עם מבט חודר
הוא מאמץ אישונים. ואז הם הופכים רחבים. פניו מיד כסיד
מלבינות. "מפולת!" הוא צועק בשפה מוזרה. אבל איכשהו, כולם
הבינו שיש סכנה. מיהרנו למצוא מחסה. המפולת לא ריחמה עלינו.
היא הייתה גדולה ומאיימת. החזקתי חזק ביד שהייתה קרובה אליי.
השתטחתי על הארץ ולחשתי תפילה בשפתיי. המפולת המשיכה לדקות
ארוכות. היד שבה אחזתי בהתחלה, לא הייתה שם עוד. אחרי ספירה של
אנשים, סימנו שניים שכבר לא ימשיכו איתנו. אבל היינו חייבים
להמשיך לעלות. לא יכולנו לחזור. עלינו עוד ועוד. עד שהגענו
למערת נטיפים. היא קרה, אך בחוץ היה קר יותר מבפנים. היא לא
הייתה חשוכה. מערה זוהרת. נרדמנו שם ובבוקר המשכנו הלאה. לא
שמנו לב שמישהו חסר. לאחר כמה שעות, כך זה הסתבר, שבמערת
הנטיפים, איבדנו עוד חבר.
הנזיר הביט למעלה ואמר - "עוד מעט מגיעים והכל נגמר". הרגשנו
טוב, הרגשנו תקווה וכוח. אמנם אנחנו לא בהרכב מלא, אך מלאים
במוטיבציה, אין טעם לברוח. טיפסנו על סלעים חלקלקות, קשורים
בחבלים ומצויידים בערכות.
ואז קרה דבר איום. הציוד נפל בפתע פתאם. הוא לא נפל לבד. איתו
צנח עוד אחד. עצמתי עיניים והזלתי דמעה. לא רציתי להסתכל למעלה
או למטה. רציתי רק לפקוח עיניים ושהכל יגמר. לראות איך נפל עוד
חבר, זה קשה יותר מכל דבר אחר.
טיפסנו עם לב קצת שבור וקצת פצוע, אך מלאי התרגשות לקראת
האירוע. פגישה עם דרקון אמיתי. זה לא צחוק. המערה הייתה גדולה
וחשוכה. עם נטיפים פה ושם וגם רוח קרירה. ראיתי אותו, בגודל
מלא עם עיניים עצומות. זנב ענקי וטלפיים גדולות. שתי זרועות לא
קטנות וכנפיים סגורות. דרקון אמיתי כמו באגדות. הבטנו עליו
בעודנו סוקרים את המערה. היא הייתה דווקא די חמימה. משום מה
הרגשתי שהוא ער, למשמע נשימותיו ופעימות ליבו. נתתי מבט קצר
לעברו. הוא שם לב שאני מיוחד. אני שונה מהם. הרגשתי אותו והוא
אותי. לא רציתי להתקרב, כי הסכנה הייתה עצומה, בקלות הוא יכול
לטרוף אותי. אזרתי אומץ והבטתי בו במבט חודר. הוא פקח את
עיניו, נעץ אותן בעיניי. נדמה היה כאילו אחנו משחקים משחק דרך
העיניים. מי ימצמץ ראשון. לא התייאשתי. האנשים מסביבנו הבחינו
במתרחש. הם פחדו נורא. הדרקון לא מצמץ, לא הניד עפעף. אני
קימטתי את מצחי וגבותיי. הוא הבין שאני יריב לא פשוט. אחד כזה
שלא נכנע בקלות. באתי עד הנה בשביל הדרקון ועכשיו אני אראה לו
מי באמת מקום ראשון. הוא המשיך במבט עם עיניים חדות, עיניי
נחש, נץ ועוד כמה חיות. לפתע, הוא סגר חצי עין, ממש לשניה דקה.
וגם אני ניצלתי את ההזדמנות הנדירה. חצי עין ולא יותר. הוא החל
להרים את צוארו. נראה כאילו הוא מנסה לרמאות. משתמש בגופו כדי
לגרום לי לפחוד. חה! חיוך קל עלה על שפתיי. אני והדרקון, איזו
מלחמה. הוא ראה שאני לא מתייאש, פרש כנפיו, אך מיד הוא מצמץ!
הכנפיים היו גדולות מדי בשביל להתפרש בתוך מערה בינונית.
ניצחתי את הדרקון במלחמה טורדנית. עכשיו המשכתי לעוד כמה
שניות. לא מצמצתי בכלל, רק בשביל להפגין את נצחוני. אני בסך
הכל אדם ואילו אתה דרקון. אך בקרבות עיניים אני מקום ראשון.
הוא חייך קלות, פתח פיו ואמר - "אתה לוחם אמיתי, לא בקלות אתה
נשבר. בגלל שניצחת אותי, אתן לך דבר שאין לאף אחד בעולם. אתן
לך את צל צילו של הדרקון המושלם. זה ישמש לך כאות וכסמל של
כבוד, שאתה לוחם אמיתי. ומלבד זאת, אתה ואני כבר לא אויבים.
מעתה והלאה נהיה חברים. אני אשא אותך על כנפי נשרים. שמחתי.
הצלחתי להגיע למעלה גבוהה בתור לוחם. להפוך אויב לחבר, זה לא
דבר פשוט. אך עם המון סבלונות, זה אפשרי בקלות. זה בסך הכל
משחק של עיניים. לא יותר. מעכשיו אני נושא את צל צילו של
הדרקון כאות הוקרה. ביקשתי ממנו דבר אחד, אם יוכל לתת לנו טרמפ
למטה, זה יהיה נחמד. כי הדרך מסוכנת וארוכה וציוד לא נשאר לנו
אפילו לעוד דקה. אז הוא חייך שוב ואמר - "חברי הטוב, בשבילך
אעשה הכל ואפילו יותר". הוא יצא מהמערה ואנו על גבו. אמר לנו
להחזיק חזק וצלל עם הרוח. טיסה קצרה אך מדהימה, על כנפי
הדרקון. כשהגענו למטה, עברנו על כל הזכרונות מהמסע, ושוב הזלתי
דמעה. נזכרתי בשותפיי שכבר לא היו בחיים. הדרקון שאל מדוע אני
עצוב. אמרתי לו שאת אלו שנפלו לא  אוכל לראות שוב. הוא קימט את
מצחו ואמר - "חברי היקר, אל פחד ואל דאגה. את חבריך אשיב לך
במהרה". הוא לחש כמה מילות קסם נסתרות ובידיו עשה כמה תנועות
והופה! בתוך מספר שניות חזרו אליי ידידייף המשיכו לחיות.
חייכתי אליו וחיבקתי את חזהו הרחב. הוא היה מאושר ואני לא
פחות. מצאתי לי חבר חדש וגם תקווה כדי לחיות. עכשיו אני לוחם
עם כוח פלאי. יש לי צל צילו של דרקון בתוכי. יש לי כוח וזריזות
ידיים. חושים מופלאים ועוצמה בעיניים. אני לא צריך הרבה כדי
לנצח יריב. פשוט מבט אחד של דרקון לעיניו והוא יבין שאיתי אי
אפשר להילחם. אני ניצחתי דרקון אמיתי. אני לא סתם לוחם.
הדרקון שב למאורתו אשר בקצה ההר. אני שבתי הביתה לישראל, עם
סיפור שכמעט לא נגמר. עכשיו אני במסע חדש, מחפש אחר הנמר.
אומרים שיש לו דבר שאין לאף אחד אחר. יש לו מבט של נמר.
אבל את זה עוד נראה כשנפגש....