דקה לפני שמתתי ניגנו את השיר Everybody Hurts של להקת R.E.M.

אני לא יודעת למה בדיוק אני מתה. אולי זה בגלל שעשיתי איזו
שטות או שתיים, אולי כי פשוט נמאס, אבל מאיזושהי סיבה אני מתה
עכשיו. עוד הספקתי לשמוע אחר כך ברדיו עוד שירים עצובים. מה
כבר ציפיתי? הרי החלטתי למות דווקא ביום השואה. בהמשך היו
חדשות וסיפרו על חייל שנהרג, אז חשבתי לעצמי שבטח עוד שניה או
שתיים אני אפגוש בו בדרך לקב"ה או בתור לגן עדן או גיהנום. בטח
ננהל איזו שיחה בטלה על למה את פה, מה כבר קרה? מה אפשר להגיד
לחייל שזה עתה מת בגלל שהוא שמר על כמה מתנחלים?
"אהה, אני פה סתם ככה".
אני יכולה להמציא איזה משהו כאילו הצלתי איזו גברת זקנה ממשאית
והמשאית התנגשה בי. אבל נו, כבר הגעתי ללמעלה אז אולי כדאי
לפתוח דף חדש ולא לשקר. אני גם יכולה להתחמק מתשובה ולהגיד כמו
שאמרתי עד עכשיו:
"אין לי מושג מה אני עושה פה".
על הזין שלי, אני אשקר. אוהו, אני אשקר! אני פה כי הצלתי זקנה.
ראבק, אני פה. מתה. מה כבר יכול להיות יותר גרוע מזה?

מסתבר שכשמתים מרגישים שעובר מעלייך מעין ענן גדול ולוקח ממך
את אותן שניות אחרונות על פני האדמה. לשניה אחת הלחץ מפוצץ את
החזה ואז נהייה שקט. שלווה. אין אף דאגה בעולם. עכשיו, אחרי
שאני מתה, אני יכולה לראות מי החברים שלי באמת. להסתכל ככה
מלמעלה על ההלוויה שלי, לראות מי הגיע. לראות את אמא בוכה
ואבא, שלא מעכל שאני כבר לא פה (בעצם, גם כשהייתי פה הוא לא
עיכל את הרעיון). לבדוק טוב טוב איזו דודה הביאה זר יותר גדול
כמו. בבת מצווה שלי, רק בלי הצ'קים. להסתכל על אותם חברים - מי
בוכה על הקבר או מי סתם בא אולי להשיג איזה זיון עם איזו חברה
עלומה שלי מכיתה ג'. לראות שהחברה שלך אפילו על הקבר יכולה
להיות מלכת הדרמה. זו החגיגה האחרונה שלי פה, אז קצת כבוד. משם
להמשיך לשבעה איתם. לעבור על התמונות הישנות. את כאילו שם, אבל
את לא באמת. שומעים אותך אבל את לא מדברת.

מדי פעם את חוזרת אליהם לתודעה. זה בדרך כלל בחג או באיזו
יומולדת שלך. עכשיו יש לי יומולדת חדש. בשנה הראשונה באים יותר
אנשים. אחר כך יגיעו המשפחה והחברים הקרובים. בשלב מסוים
החברים ייעלמו ויישארו רק ההורים והאחים שלי. ואז רק האחים
יבואו עם האישה והילדים ויספרו על הדודה שמתה סתם. בסוף אף אחד
כבר לא יבוא. למה בעצם צריכים לבוא? אני כבר מתה.