באחת השנים, ממש בתחילת הסתיו,
הלכתי עם דוד ישראל לפארק.
ישבנו על ספסל, דיברנו על החצב,
יומיים אחר כך, דוד ישראל קיבל צו.
ללכת הוא היה מוכרח, כי זהו המצב,
ואחרי שבוע הוא נטמן בארון, כשגופו מפורק.

עברו כמה שנים, נפל בן-דוד נחמן.
נחמן בשבילי היה כמו אח,
תמיד משחקים ביחד, מעבירים את הזמן.
נחמן תמיד רצה לירות בתותח,
נחמן גויס לגבעתי, וגם הוא הלך,
כי הערבים טמנו לסיור שלו פח.
ואמא בכתה, וגם אבא נעצב,
ולי הם אמרו "זה בגלל המצב".

וכך גם דוד יובל, וסבא מנחם
שלברוח לא ממש יכל,
וחייבו אותו להילחם.
ואפילו אחי עמי, שאהב את הים הכחול והגדול,
נפל ביום שרב,
כי יצא להילחם במצב.
וכך הפכנו ממשפחת כהן,
למשפחת השכול