על קו התפר בו היא גרה
נעים חייה סחור וסחור.
לכל מקום אליו תגיע
אינו הבית לחזור.

חציה תכסית ומסכה
ומן העבר השני
תמצא בדיוק אותו דבר,
עולם אכזר ותובעני.

ביד אחת תחזיק חומש
ובו תרכוש מרגליות
ובשניה קלפה בגדיה,
לחשוף גופה, להתגלות.

מה בשטח ההפקר יש?
שואלת היא בעלטה.
בים הקור דמעה מחרשת
חומקת אט ממבטה.

ערב שבת היא זכה ומחייכת,
תניח ידיה על ראשה אמה.
אבל אבא יודע, הן היטב הוא מרגיש
שאבדה לו ביתו ונמלא הוא אימה.

לא מכאן, ולא משם
אין עולם שמחכה,
לא לה ולא לי
ולכל מי שכזה.

אמא, חבקיני, מיצאי לי מזור
על כנפיים זכות, על כנפי השכינה.
ביתי לי אבד, לא ידעתי לחזור.
בודדה, מחפשת הבנה.

אבא, אינני אותה הילדה
שחשבת למצוא כשישובו פניך.
הלכתי רחוק ונשארת אי שם
ואינני רוצה עוד לשוב למעונך.