סבי לא מת כדי לעבור לעולם אחר.
הוא לא חלם אף-פעם שיפגוש שוב את יקיריו המומתים
על גדות נהרות גן-העדן
ויזכה לשמוע מאיזה קרמטוריום עלו גופיהם כעשן השמימה
או לאיזה קבר-אחים נזרקו עירומים, אולי חיים.
הוא לא האמין בגיהינום של העולם הבא
אחרי שכבר חזה בגיהינום שבעולם הזה
ותחייה-למתים ואחרית-לימים היו רעיונות זרים לו.
הוא חי בעולם הזה, והאמין בחיי העולם הזה
ובכך שיש עת לחיות, ולפרוח, ולשמוח,
ולא רק עת לחדול. הוא הרגיש שבתוך טראגיות החיים האנושיים
הוא זכה לטעום מתוך הרבה מעיינות מתוקים
ושמר עיניים פקוחות תמיד כדי לראות ביופי העצים והנשים
ושאף תמיד להריח את הפרחים.
סבי, שיבשת שלמה קמה עליו להמיתו, הוסיף לחיות,
ומת ונקבר ביבשת אחרת.
את דמעותיו שמר לעת זיקנה: אז היה צף
כאב יתמותו מהורים שלא ראה מאז גיל עשרים ושתיים,
הורים שמעולם לא זכה לקבור.

סבי לא האמין בתפילות: תפילות יהודיות
נכתבות בלשון רבים, והוא היה יחיד
שנותר ממשפחה גדולה. וגם אני יחיד.
הוא לא ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה
מתוקף הלכה עתיקה שהוא כבר לא האמין בה.
הוא לא רצה שנתפלל בעבורו, ועל-כן אנחנו
מתפללים עבורנו.

סבי חי עד שעשה גינות וערוגות בכל העולמות:
בעולמי, בעולמו, בעולמם. הוא לקח פרחים מזרעי האפשר
ושתל אותם באדמת הקיים. רוצה לבי לומר:
הוא לקח פרחים מן העבר ושתל אותם בתוך העתיד.
אולי בתוך עתידי. ובציוריו התגלו פנטזיות
של פריחה חדשה בצבעים חדשים. מכחול החליף ידיים,
וצבע היו זרעים, ואדמת הבד היתה עמוקה
מאדמת גבעות כל העולמות.

בידיו של סבא גם סלט פירות
היה מעשה אומנות.
הוא ידע שמעשי האומנות הגדולים
הם אלו המחלקים חינם פיסות של אושרים
ועל-כן הרבה תותים אגוזים תפוחים