[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בלו
/
החיים שלי

אוי, ממי שלי, אני כל כך מבינה אותך.
תראי איך העיניים שלה נפוחות
כן.. אין מה לעשות, זה כואב, אבל חייבים לעבור את זה.
אני יודעת, זה בסדר, יומיים שלושה ואני אפסיק לבכות. חייכתי
חיוך קטן כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
ורד, איך את חוזרת הביתה? בני בא לקחת אותך?
לא, אני אקח מונית.
סעי עם טל.
כן, אני אקח אותך לרכבת.
לא ממי, אני לא רוצה..
אני אקח אותך. זה בסדר, זה לא שיש לי חיים או משהו. ושוב,
החיוך הקטן ממקודם.
אז לקחתי את ורד לתחנת הרכבת
והיא ישבה איתי איזה שעה וסיפרה לי כמה שאני לא מודעת לערך
שלי, וכשאהיה בת 35 אז אדע יותר טוב, וכשאני נדירה, ושהוא יבין
את זה, שהוא יבין מה היה לו בידיים, ושהוא יראה כמה חארות יש
בעולם, ושהוא ירצה לחזור, ואני הנהנתי, חייכתי, ומדי פעם חשבתי
לעצמי שהנה היא מפספסת עוד רכבת.. ושלא נעים לי, אבל נעים לי
מה שהיא אומרת.

הרי פנטזיה של כל בחורה שעזבו אותה זה שהבחור יבין איזו טעות
הוא עשה ויחזור על ארבע וזה אחרי שעשה חושבים והבין שהיא, היא
האחת שלו ושהוא לא יכול בלעדיה ושהיא כל כך מושלמת בשבילו ואיך
הוא היה כזה אידיוט ונתן לה ללכת (נו טוב, ברח ממנה)
וכמובן שהוא הגיע לתובנה שהוא אפילו רוצה לקחת את הקשר שלב אחד
קדימה.

אז היה לי נורא נעים לשמוע את ורד מספרת לי שאני יפה מבחוץ,
וגם מבפנים ושאני שילוב מנצח ובעצם, מתנת אלוהים לגברים עלי
האדמות.

מה לא? אני לא? בטח שאני כן!

ורד כבר יצאה מהרכב שלי והלכה לתפוס איזו רכבת ואני נסעתי לי
הביתה עם חיוך וביטחון של פיל בריא באמצע עדת פילים שלימה,
ובמהלך זמן הנסיעה מהר מאוד התחלפה תחושת הטוב ברע.
והאשמה עצמית התחילה. ובעצם הוא באמת עשה דברים והיה מקסים
ובעצם, אני באמת הייתי מגעילה אליו בזמן האחרון ובעצם, אני לא
מאשימה אותו שהלך, ולא פלא שהוא לא אוהב אותי, ובעצם, יכול
להיות שאני עשיתי את החמור מכל ולקחתי אותו כמובן מאליו.
כן, חשבתי לעצמי שאני באמת כזו מוצלחת שלא משנה מה אעשה, למה
שיעזוב?
וכשהוא אמר לי שאני מתנהגת אליו בתור החבר הקטן וה.. שלי,
כנראה שהוא באמת הרגיש ככה, ואני הייתי עסוקה רק בעצמי,
אגואיסטית.
הוא ניסה לומר לי, ולא הקשבתי. כי הרי אני מתנהגת מגעיל אליו
בגללו. הוא הרי היה יכול בקלות לגרום לי להתנהג אחרת, הוא אשם.
ולמה שירצה?

אז עבר לילה ודיברתי כבר עם מישהו אחר והיה נחמד וצחקנו
וסיפרתי לו על ההוא שכמעט לא עמד לו מרוב התרגשות והוא סיפר לי
על האמא של הפרח שלו והפרח שלה והיה נחמד.

והגיע עוד יום. היום השני מאז שנפרדנו.
יום יותר מפוכח. יום שבו העיניים שלי לא נפוחות כך שכל אחד
יכול לדעת שמשהו קרה, שאנחנו כבר לא ביחד.
אני חשבתי שזה זה.
אחרי הדייט הראשון צלצלתי לחברה ואמרתי לה "הכרתי את בעלי."
כל כך בטוחה הייתי.
וכשנפרדנו וחזרנו חשבתי לעצמי, הנה, גם אח שלי נפרד מאישתו
כשהיו חברים והם חזרו.
וכשנפרדנו עוד פעם, וכל כך הופתעתי כי הוא זרק אותי ולי לא
הייתה התרעה על כך,
אז היה לי רע.
מאוד רע. והנה הוא שב לחיי וחזרנו, והפעם יהיה אחרת.
אבל הנה, לא היה אחרת. לקח יותר זמן, היינו יותר קשובים, אבל
לא מספיק.
ואם הוא אחרי שנה ו, אומר שהוא לא יודע אם הוא אוהב "אני לא
יודע" חיוך "בצהרים אהבתי" אז עניתי לו בחיוך "אם אתה לא יודע,
אז תקח את הדברים שלך ותלך, ואם אתה יודע תשאר."

הסתובבתי וחייכתי, בטוחה שיהיה שם גם מחר ואיזה גיבורה אני איך
שהכנסתי לו.
אז הוא לא היה שם מחר.
הוא לא לקח את הדברים שלו כי אין מקום על האופנוע, אבל הוא
הלך.
בלי חיבוק אחרון. בלי נשיקה. בלי אהבה. ברח מהר לפני שיתחרט;
לפחות ככה נעים ונוח לי לחשוב. והוא יחזור! כי יש פה יותר מדי
דברים שלו ולי יש יותר מדי דברים אצלו.
ואני לא ממש רוצה את הדברים שלי שאצלו כי אין לי ממש מקום
להכל, ובכלל חוץ מהמכנס השחור שישאיר הכל אצלו.

לא נראה לי שיצא מזה סיפור מי יודע מה מעניין, זה סך הכל החיים
שלי.
וורד אומרת לי שאסור לי ליצור איתו קשר. שפשוט אסור לי.
שיתבשל. שיתגעגע.
"תוך שבוע יתחיל געגוע גופני. ככה זה." אל תהיה זמינה עבורו.
תראי לו שאת ממשיכה הלאה.
אני רוצה להמשיך הלאה. איתו. יכולנו להקים משפחה כל כך יפה
ומדהימה ביחד.. לא?
אז זהו, שבשלושה ימים מאז (איך שהזמן טס... NOT) זה מה שאני
מנסה לשכנע את עצמי.
ובאמת שאני רוצה למצוא כבר את זה שגם ימשיך איתי הלאה, ויאהב
אותי בכל מצב, ושאני יאהב אותו בכל מצב, זה שירצה להתקדם איתי
לשלב הבא, ולשלב הבא...

כנראה שגם סיפור קצר לא יצא פה, כי יהיה המשך.
בכל זאת, אולי שלחתי לו SMS קטן למחרת הפרידה, וזהו. רק עוד
אימייל קטנטן שלחתי לו לינק לסרטון מצוייר על השואה, אבל גם
לעוד מלא אנשים, שלא ירגיש שהוא חשוב, ואני רואה אותו כל הזמן
במסנג'ר, אבל הוא לא יצר קשר.
וגם אני לא יוצרת איתו, אבל הוא צריך מתישהו לקחת את הדברים
שלו, לא?

יאללה, אני סוגרת את הסיפור המגוחך הזה ועכשיו, הסיפור המגוחך
הזה שנקרא לצערי, נכון לעכשיו: החיים שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לסלוגן זה יש
תקופת דגירה של
שלושה שבועות.





בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/04 10:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה