כבר חשבתי שאף אחד לא ימלא את מקומו. לא שמקומו היה כ"כ רחב
וגדול, ההשפעה שלו הייתה פשוט גדולה. הרגשתי איזשהו חסר. מעין
מקום קטן בחיים הרגילים והקבועים שלי שחסר. אפילו לדברים שפחות
אהבתי קצת התגעגעתי, ואפילו אני לא יודעת אם לקרוא לזה
געגועים.
והנה, כבר הגיע הרגע, רגע שחשבתי שכבר לא יחזור על עצמו, חשבתי
שאני תמיד אשאר ככה. תמיד אחשוב עליך ותמיד אקדיש לך את לבי,
ואת רגעיי הבודדים ואת הכל בעצם.
חשבתי שכבר לא אחשוב על אף אחד אחר, שכבר לא אוכל לעצום עיניים
ולחשוב על כל דבר ועל מישהו אחר, אלא תמיד אשאר תקועה ונעולה
בתוך החדר מלא המחשבות עליך.
רציתי, כמהתי להצליח לחשוב על מישהו אחר. הרי אין בכלל טעם
לאהוב מישהו שאתה כבר לא אוהב, לא בטוח בו, לא בטוח בעצמך
איתו, לא בטוח בכלום.
הוא גרם לי להעלות ספקות בעצמי. הוא גרם לי לחשוב שכל מה שאני
צריכה זה הוא, ולהסתפק בו, כשבעצם אני צריכה יותר מזה.
ועכשיו אני חושבת עליו, רק שזה "עליו" אחר. זה כבר לא הוא, לא
אותן העיניים שהתרגלתי אליהן, ולא אותו הגוף, לא אותו הקול וגם
לא אותו האופי. אני לא יכולה לשים אצבע מדויקת על אותו הרגע
שבו הבנתי שזה לא הוא, שהוא לא זה שיעשה אותי מאושרת, ושלא
משנה כמה אתעקש וכמה הוא יתעקש, תמיד נישאר שונים, ואהבה, לא
תמיד מספיקה.
בעצם, אהבה אף פעם לא מספיקה. תמיד צריך יותר מזה. צריך
להעריך, לכבד, להחזיק חזק, לתמוך, לנסות חזק, להשתנות ולהתפשר.

אבל בסופו של דבר, האדם היחיד איתו אתה צריך להתפשר, זה אתה.
כי אתה האדם הכי חשוב שאתה צריך לאהוב קודם כל ובראשית הכל.
ואתה צריך להתפשר עם עצמך לאהוב את האחר, לאהוב אותו כ"כ עד
שזה כבר יכאב. ובשביל לאהוב ככה מישהו, אתה צריך להתפשר עם
עצמך ולהסתפק בו. לא להסתפק במובן השלילי אלא לדעת שזה מה שאתה
רוצה, ולהפסיק בעצם עם כל החיפושים והמרדפים הללו, אחרי מישהו
אחר. ובעצם ההתפשרות הזאת, אתה פשוט מודה, מודה שאתה רוצה את
האדם הזה, ולמרות שהוא לא מושלם, ולא האביר על הסוס הלבן שתמיד
חלמת עליו, הוא האדם שאתה אוהב, ורוצה להיות איתו, וגם אם זה
לא לכל החיים, הפשרה הזאת היא התחלה בדרך