אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו
אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.
או אפשר להציג זאת אחרת; בדרכו של אדם אל עצמו - עליו להתפכח
ולהתעורר מן האשליה החברתית, עליו לעבור ולצאת ממציאות המאיה
הזו, בדרך אל המציאות האולטימטיבית של `העצמי`.
רובנו מתסבכים ברשת הזו נלכדים בה בדרך, הולכים ומסתבכים ככל
שעוברות השנים.
כפי שאדם, בדרך להתעורר בבקר, שב ונרדם, הולך ונרדם, עד שהוא
נרדם לבלי קום, כך מסתבך האדם בקורי העכביש החברתיים; מתקדמים
וכושלים, מסתבכים ונופלים, אפופים בקורים הדקים והבלתי נראים.

ארבע אנלוגיות; האחת - מחנה הסגר, השניה - שינה, השלישית קורי
עכביש, והרביעית - רחם; כולנו טמונים ברחם החברתי, כעוברים
חסרי ישע. הרחם עוטף את העובר ברחמים וברוך. בתחילה אכן הוא
רחום חנון ורחום, כל זאת עוד האדם עובר, ילד- חסר ישע וחרד -
זהו רחם מגונן רב אפיים ורב חסד. (תוך כדי כך, מוחדרים פנימה
לא רק מזון, אויר, אל גם סרטים וסיפורים והמון דברים שנדמים
ומבטיחים חיים מלאי עניין והתרחשות - כולם מוקרנים על דפנות
הרחם). אך כל זאת רק בעודו עובר, בדרך להיוולד כאדם
אינדווידואלי. בהמשך הופך הרחם (החברתי) לשתלטן, חונק, מכווץ
את שריריו. חוסם את אלומות האור הדקיקות המנסות לחדור דרך
צוואר הרחם. תודעתו ועצמיותו של העובר נרדמים וישנים וזאת בשעה
שילדותו ונעוריו חולפים להם, לבלי שוב, בסביבה המוגנת והמגוננת
הזו.
אמנם כולנו אמורים להיוולד מתוך רחם החברה. אך הרחם יכול להפוך
לחרם. למשהו סוגר וכולא.
החברה גם יכולה לקבל דימוי של מחנה מעבר; כתינוקות, אין לנו
עדיין רגליים ופה ותודעה. זקוקים אנו לאחרים, שיהיו לנו לקביים
- עד שנעמוד ברשות עצמנו, משענת - עד שנוכל להחזיק את עצמנו.
אך מחנה המעבר הפך למחנה הסגר. הקביים והמשענת הפכו לזרועות
ושלוחות של דוקטרינה דומיננטית, לא משחררת, "משורה יצילנו רק
המוות", או גיל הפנסיה...
החברה, במקום לתמוך בנו קלות, עד שנעמוד על דעתנו - חוטפת
אותנו מידי עצמנו, כמו המכשפה בהנזל וגרטל, מפתה אותנו לבית
בורגני, עשוי מגבישי סוכר, קוביות שוקולד, פצפוצי אורז ושכבות
מרמלדה. שם תקריב אותנו, ילדים קטנים, למולך החברה התמיד רעב.

גופנו אמנם חי בחיים האלה, אך זו תודעתנו שמוקרבת למולך
החברתי, זו עצמיותנו, מחשבתנו החופשית - שנשרפות באש. אש
השולחת להבות חורכות, להבות של השגיות, תחרותיות, דעת קהל, לחץ
קבוצתי, רגשי אשמה ועוד ועוד.
הילד בא ומתקרב למכשפה, לנציגת המולך, ידיו פתוחות ופרושות
לרווחה, חיוך של אמון בעיניו, כלפי הפטרונים שמקדמים אותו, בשם
החיים, בשם העולם, בשם אלה שיודעים. חש שהנה הם באים לעטוף
אותו באהבה ואור, להוביל אותו כלפי החיים. אך לא היא, הוא
מתקרב ומגיע אל קץ הילדות ומות העצמי.
פעם הקריבו למולך ולבעל ולאשתורת, ילדים וילדות קטנים, היום
הגוף נותר, רק החיים הפנימיים מוקרבים. וכך נותרים אנו לעצמנו
ולחיינו, ללא ילדותנו, לא נישמת הילד. נשמה שלא צמחה לליבה
הפנימית שלנו כבוגרים; נחמסה לנו בעודה באיבה. וכך נותרנו
כזומבים, נטולי מימוש פנימי וחסרי תודעה ערה. האש שהייתה אמורה
לבעור בשתיהן, מזינה עתה את אש המולך החברתי.
וכך נותרנו כולם - אנשים ריקים, אנשים מתים. שרים את הפזמון
ששרים כולם. המלים והלחן - של הקולקטיב. במקום שהאדם ייצור את
עצמו מתוך הקודש שבפנים ויזרום את מהותו אל החוץ - בא החוץ
וכובש ומחלל את מקדש המעט של האינדווידואליות האישית
והאינטימית.
הזהות הלאומית, העדתית, הדתית, המיגדרית, המקצועית - שלחו
משושים רבים ובלתי נראים אל תוך החלל הפנימי, שעכשיו מאוכלס
במה ששייך לכולם ובאותה עת זר לייחודיות המיוחדת שהייתה אמורה
לפעם באדם המקורי והחד פעמי הזה.
האמנם? גם הדת? האם גם הדת חומסת אותנו מאיתנו? האם גם היא
מולך חברתי? גם היא, ברוטוס? אכן כן, שהרי במקום שתהא דת הנשמה
והחיים הפנימיים, הפכה הדת שייכת לרבים המאורגנים ולכן של אף
אחד באופן אישי. (הדת היא של כולם ולכן של אף אחד מסויים).
והיא? הניצוץ הזעיר, האישי והפנימי של ייחודיותנו האינטימית?
מה עלה בגורלה? אונס ומחיקה; מחיקה ואונס. הרבים המאורגנים,
חזקים מכל נשמה שבירה ופגיעה. לה אין לובי וייצוג, מפלגה או
ועד עובדים. נכבשת היא ונמחקת בקול דממה דקה דקה. נעלמת בתוך
המולת ההמון השואג את השאגה של כולם.
ניצוץ הייחודיות האישית מתבטל ו`ההם` מולכים, היא נמעכת והם
מולכים, בכוח ולתמיד, לעולם ועד.
המלכה הפנימית מתה, יחי המלכים המאורגנים שבחוץ.

מתוך "ספר הלא הגדול".