אנחנו ילדי הצללים.

גדלנו בשולי החברה "המקובלת", או מחוצה לה.
תמיד היינו המוזרים, או הלוזרים בעיניהם.
חלקנו ניסינו בחלק זה או אחר של חיינו להשתייך אליהם, אך לא
הצלחנו.
ולמה זה?
כי אנחנו והם שונים בתכלית.
אנשים שונים. בעלי עיניים שונה.

נכון, יש כאלה מילדי הצללים שיישארו אפורים לנצח. שלעולם לא
יגעו בקצה הפוטנציאל הטמון בהם.
אבל חלקנו...
חלקנו נועדנו למשהו מעבר למה שהחיים המיידיים אולי נראו לנו
כשהיינו ילדים.

אני ילדת צללים.
ילדת צללים גאה.
ומי שינסה להמעיט בערכי יצטער על כך.
לא, לא נתברכתי ברוע לב משווע.
אבל אם אהיה אי פעם במצב, שבו בדרכי אצטרך לבחור בין דרך קלה
יותר, שאולי עוברת דרך מישהו, או בדרך ארוכה קצת יותר, שעוקפת
אותו ולא נוגעת בו, אני עלולה לחשוב פעמיים אם לטרוח ולקחת את
הדרך הארוכה, או פשוט להתעלם מכך שיש מישהו באמצע הדרך שלי.

אני ילדת צללים שגדלה והפכה לאישה.
אישה שמסוגלת להיות מלאך ושטן בו זמנית.
וכעת זו החלטה שלי אם להיות ילדת האור, או התגלמות האופל.