אתם יודעים?
יום השואה, בשבילי לפחות, זה סתם יום מעצבן.
הנה הנה, עוד רגע תקום כאן מקהלה, תצעק לי - היי! שואה!
אז מה? סבא שלי ניצול שואה, כמו סבא שלכם. אם יש לכם כזה.
אחד ששרד את השואה.

אין סרטים נורמלים בטלוויזיה, הכל שואה.
העיתונים? מלאים בכתבות משמימות ושחורות, הכל שואה.
אפשר לחשוב שאם הם ישתמשו בקצת צבע מישהו ימות.
הם כבר מתו, חבר'ה! הם מתים! מרובם אפילו לא נשאר כלום, אז למה
השחור?
רק אל תגידו לי שאם מתה החותנת של מישהו הוא בכה, בשואה.
הוא בטח שש, רקד וצחק כמו כולם.
אולי אפילו אישתו מתה, וזה כבר עוד יותר.
בטח היה להם שם שמח, בשואה.

נסעו המון ברכבות, בשואה.
אני נסעתי רק פעמיים. ברכבת.
לגן חיות, ולאיזו פגישה.
מה חשב הילד הקטן בנסיעה הראשונה שלו ברכבת?
"יש! רכבת!"?
או אולי "וואוו, מסריח כאן!"?
או שהוא סתם, מת כמו כולם?
או שהוא.
בעצם, עדיף שאני אשתוק. זאת השואה, אחרי הכל.

---------------------------------------------------------
זה מונולוג, וכדאי שתתייחסו אליו בהתאם.
מצד שני, מדובר במשהו שנועד לזעזע, להגעיל.
אבל מה אתם רוצים, זה מה שיחשבו על השואה, בעוד חמישים שישים
שנה, כשהם כבר ימותו.
הניצולים.