בס"ד
שישי 12.45    16.04.04

הלילה היה מעניין. ומפחיד קצת.
אנחנו, (מי זה אנחנו?) נמצאים במקום עסקי.
אמורים לנתח משהו בגוף שלנו.
אנחנו מספר נוכחויות  ואני בתוכן.
זה לא מקום רפואי כלל וכלל.
מתחילים עם מישהי.
בינתיים אנחנו שוכבים לא יודעת על מה, אם זה מיטה, או מקום
שהוכן לשכיבה.
כאילו שוכבים באוויר. המקום צפוף. יש אולי מחיצת קיר שמסתירה
את הראש בין אחד לשני.
עם אחת התחילו.
משהו השתבש להם או בוטל.
אני מנצלת את ההזדמנות ובורחת.

אני בחוץ. בורחת.
אבל אני יודעת שחלק ממני, הגוף שלי עדיין שם.
אני דואגת.
מה יהיה עם הגוף שלי?
מה,יחתכו ויקחו חלקים פנימיים?
מה יהיה?
אני לא חוזרת לוודא מה יקרה.
אני מחליטה שכרגע אני חיה בהווה, טוב לי לא כואב לי דבר.
אני כאן, הגוף שלי שם, מחוץ בין שתי מחיצות קיר, זה נכון. אבל
אני כאן בחוץ, וזה מה שחשוב.
כי הרי למדנו תמיד שהרגע של כאן ועכשיו הוא החיים בעצם. אנחנו
נושמים כאן ועכשיו, עכשיו טוב לנו. העתיד יהיה עוד מעט, הוא
כבר כאן, בנשימה הבאה, וכן הלאה.
אז למה להדאיג עצמנו בדבר שלא בשליטתנו?
הגוף שלי שם, אני כאן.
אני בחוץ.
זה העיקר.

מה זה צריך להביע?
יציאה מהגוף, דבר ראשון.
את הרגשת עצמך יוצאת מגופך. נשמתך יצאה לה לשוח.
הגוף שנשאר שם, מה זה צריך להביע?
למה הוא היה אמור להיות מנותח? מה החלקים שהיו אמורים לגנוב
ממנו?
זה בכלל בהסכמה? נראה לי שלא.
הגוף נתון היה בכמו מלחציים.
נראה כי לחץ משהו על גופך.
נישמתך לא יכלה לעזור לגוף אבל לעצמה כן. החליטה להשתחרר.
מה זה הדבר הזה?
אם להיות בוטה, הרי זה כמו אחד שמת. אחד שמת ונשמתו משתחררת.
הגוף שלו נתון במצב לא נשלט. אין בו חיים כי מערכותיו קרסו.
הנשמה ממשיכה דרכה למקום אחר.
וזה מה שאת הרגשת.

וואי, זה די מפחיד, לא?
לומר את האמת, לא. אותי בכלל לא מפחיד.
אני אוהבת "יציאות" ו"בילויים" כאלה.
מה שלא הבנתי זה הקטע עם הגוף.
הרי אני לא מתתי.
עובדה שקמתי.
זה לא משנה אם מתת או לא.
את ישנת, גופך היה במצב פסיבי ביותר.
נשמתך רצתה פשוט לפגוש עולם, וזה בדיוק מה שעשתה.
וואללה, מעניין.