תם אך לא נשלם, אלו היו מילותיה האחרונות.
חיוך מאומץ, אנחה שכזאת, מנסה לומר "לא נורא, הכל יהיה לטובה
אתה תראה" אך עיניה נעצמו אט אט והמכשיר המוזר שהיה מחובר
לגופה באגרסיביות ועוצמה השמיע את הצפצוף המפחיד, המסמל את בית
החולים, זה שקיוויתי לא לשמוע במציאות, לא לראות במציאות, ידיה
הקטנות נפלו וכל גופה נרפה.
ואני, ניסיתי להבין מה היו אותם דברים, אותם סודות אשר העדיפה
לשמור לעצמה, חלקיקי המסתורין אשר מאז ומתמיד היו נעוצים בה.
בהתחלה חשבתי שאלו סתם משחקים מטופשים שעוזרים לה להפיג את
השעמום, אך זה היה יותר מזה.
הסתכלתי עמוק בעיניה, כאילו ניסיתי לצלול אל תוך מבטה במהירות
לפני שיפסק, אל תוך אישוניה הצרים, לקרוא אותם, לפני שיהיה
מאוחר מידי. ניסיתי לחדור אל מוחה, להבין את אותם הדברים
המעורפלים אשר יצר הסקרנות שבי נכנע להם, לא עוד...
הסתובבתי בבית החולים עם מבט מוטרד, אשר הסב ממני את כל
האנרגיות ותשומת הלב, התביישתי.
היא נמצאת שם בחדר, חשבתי, היא מכוסה בפיסת בד סינתטית,
מסחרית, כזו שבאה בחבילות ענק וכל פעם כשמישהו מת שולפים אחת,
ואני... אני על יד מכונת הקפה, שם, על יד הכיסאות, הולך מכיוון
אחד לאחר, חוזר, הולך, חוזר.
מילותיה האחרונות הטרידו אותי, חששתי שאולי לא הכרתי אותה
בכלל, שאולי אף אחד לא הכיר אותה. ניסיתי לחשוב על מישהו שהיה
קרוב אליה מספיק כדי להכיר בה את אותם צדדים חבויים שאולי
התחרטה על קיומם וייחלה לסופם.
מה לא נשלם? שואל את עצמי שוב ושוב.
נראה כי היו לה סה"כ חיים די מעניינים. היא הייתה עיתונאית
השייכת לעיתון מקומי הידוע בשמו "City of glow" או בתרגום
חופשי: עיר הזוהר.
תמיד הייתה עיתונאית, אף בנפשה, תמיד התייחסה לפרטים הקטנים
והתפלים אשר איש לא שם לב לקיומם, הייתה יסודית, כל דבר אשר
התחילה, הייתה חייבת לסיים, הייתה שונה.
אולי אני מנתח את זה יותר מידי וסתם מדובר בכתבה מסוימת
שהעסיקה אותה ולא הספיקה לסיימה, אני משלה את עצמי, מנסה למצוא
קיצור דרך לאובססיה המטופשת הזו שמעסיקה אותי. אבל לא, זה היה
יותר מזה, זה היה גדול.
חברים היו לה, הו! כמה היו לה... הייתה אהובה בכל מקום בו
הייתה, אך אין זה מנע ממנה לשמור לעצמה את כל אותם הדברים,
המחשבות, ההרהורים, הביקורות.
דברים... דברים, כ"כ הרבה דברים, כ"כ הרבה חברים ולמרות כל זאת
אף פעם לא ערבבה בין השניים, עשתה הפרדה.
אין פלא שחטפה שטף דם מוחי, אין פלא שחטפה זעזוע פנימי, ואני
חושב לעצמי שעדיף היה אם הייתה חוטפת זעזוע חיצוני, אם הייתה
מתפוצצת, נקרעת לחתיכות, אבל שאני אראה.
ספרים? ספרים לא כתבה. שירים? לא שאני יודע עליהם.
איך אני אמור להבין מה העסיק אותה, על מה חשבה?
מסתכל מסביב, איני רואה דבר, אף לא רמז, סימן קלוש, לא כיוון
ולא כלום.
רואה את מכונת הקפה, ששאריות הקפה נותרו בתחתית, מביט בה,
מהופנט, כאילו מחפש את התשובה בתוכה.
אמא מרגיעה את ילדה שצועק: "לא רוצה זריקה, לא רוצה זריקה" או
שזה נשמע יותר כמו: "יו רוסה סריקה".
מביט באנשים, ההולכים ושבים ותוהה אם יש להם קשר כלשהו לבעיה
שלי, אולי הם הפתרון, משלה את עצמי.
אני משתייך לאותם האנשים שאינם מוותרים בקלות, אם אני רוצה
משהו ומתאמץ מספיק חזק כדי להשיגו, ברוב המקרים, אני אשיג
וכנאמר כבר בעבר: אין דבר העומד בפני הרצון. ממשיך להשלות את
עצמי.
אני נמצא בתהום, ביער עם המון עצים. אני מתעסק בקקי, שלא נראה
לי יוביל אותי בסוף לשום דבר, אבל אני חייב את זה, לעצמי.
כולם סביבי בוכים, ביאנקה, תום, ליאון, צחי, כולם. ורק אני,
נשאר קר למצב, לא מאשים אנשים המביטים בי וחושבים שאני משוגע,
לא שפוי, תקראו לזה שרוט, בשעה שבה אני מנסה לפרש את מילותיה
האחרונות.
צליל מילותיה חוזר ומהדהד בראשי שוב ושוב ללא מנוס, אני לא
מאשים אותם.
מאשים את עצמי, מנסה להבין את עצמי אח.. איזו חידה, כמעט כמו
מילותיה האחרונות. תמיד היא הייתה חידה, אני הייתי חידה, אך
עכשיו זה אני מול עצמי.
ליאון הביא לי כוס קפה, שאני מניח קנה באותה מכונת קפה חסרת
משמעות, שם את ידו על כתפי, מבט צורם היה לו בעיניים, הן היו
כ"כ אדומות ונפוחות מבכי ומחוסר שינה,
ריחמתי עליו, עליו, למה עליו?!
"אתה בסדר?" הוא שאל אותי, לא עניתי.
שתיקה זה דבר נוראי, אני שונא שתיקה, לא מסוגל לשמוע שתיקה,
שתיקה מחרישה אוזניים, מעוורת עיניים, מעוותת חושים, מרוקנת את
המוח, שונא כ"כ שאנשים שותקים. תמיד אני הייתי זה שמפיג את
המתח, מדבר ומדבר ללא הפסקה. ועכשיו, לא מצליח להוציא מילה מפי
ורק אותן מילים מחלחלות אל מוחי, כמו המכשירים המוזרים שבבית
החולים. אין להם מרפא, רק הפתרון, הפתרון ירפא, מחפש פתרון,
מחפש תשובה, מחפש תרופה.
בינתיים, אדי הקפה נגעו קלות באפי, זה היה נעים, כאילו מנקים
את אפי, את פני, את המציאות המעוותת שאני שרוי בה, זה היה כ"כ
נעים, רציתי שימשיכו, שימשיכו עד שאאבד את שיווי המשקל, אקבל
סחרחורת ואפול. שאתנער מהמציאות הזו שאוחזת אותי חזק ואני רק
רוצה לחמוק ממנה, להרפות ממנה.
נזכרתי בפנקס הכחול שלה ופתאום קפצתי! התחלתי לדבר או יותר
נכון לגמגם "אה... אתה חושש... חושב שהפנקס הכחול עדיין בתיק
שלה?" הצלחתי, לבסוף, להוציא משפט שלם מפי, ידעתי שלליאון אין
מושג על איזה פנקס אני מדבר אך למרות זאת, הוא נשאר אדיש,
רציני, לא אופייני לליאון.
פעם אחת בלבד ראיתי את ליאון רציני או יותר נכון מאוכזב וזה
היה כשלא התקבל לבית הספר למשחק שאליו כ"כ שאף להגיע. ליאון
תמיד שיחק תפקידים שמחים, היה ידוע בתור "הליצן", תמיד היה
שמח, גם כשהוא וחברה שלו נפרדו היה אופטימי, חיוך קל היה על
פניו. ועכשיו, ליאון רציני מתמיד, מבטו כה שקוע, כה מבקש עזרה
ואני, עד שאני סוף סוף מצליח להוציא משפט מפי, הוא לא מובן,
נשמע דיי דפוק ולא קשור, למי איכפת איפה הפנקס הכחול?! אלוהים,
היא מתה, איננה עוד, למי איכפת מהפנקס הכחול?! איזה פנקס
כחול?! מה זה פנקס כחול בשעת מוות?!
בטח הוא חושב לעצמו את אותם מחשבות שאני חושב במהירות ברגעים
אלה, המשכתי להרהר. ראשי היה כה גדוש במחשבות, אך למרבה הפלא
ליאון הגיב בכל הרצינות, אמר כי יתכן והפנקס נמצא בתיק שלה, אף
על פי שלא ידע באיזה פנקס מדובר, אף אחד לא ידע, הלכנו לבדוק.
אותו פנקס כחול שלה, היה זה הפנקס שקיבלה מאביה כשהייתה בערך
בת 17 והיא הסתירה את מה שכתבה שם. במקרה אני יודע על אותו
פנקס כי פעם אחת היא שכחה אותו אצלי, כשמצאתי אותו והודעתי לה
היא נשמעה מעט מבוהלת ומוטרדת ושאלה "לא קראת, נכון?!" ולא
שיקרתי, כי אם נהיה כנים, זה לא ממש עניין אותי ושאלתי אותה
בציניות הגובלת עם מעט סקרנות "למה? מה כבר יש שם?!"
"סתם... אני מתעדת שם דברים, יום אחד כשהוא יהיה מספיק מלא
ואני אהיה מספיק זקנה, אני רוצה להסתכל על אותם דברים ולצחוק
עליהם, לצחוק על עצמי".
עדיין... אז, זה לא ממש עניין אותי, אך עכשיו, זה מעניין אותי
יותר מתמיד, אולי שם אני אמצא משהו, שריד של תשובה.
למזלי, נתקלתי ברופא שטיפל בה במסדרון, גם הוא היה מאוד עצוב
ומאוכזב ואיך שראה אותי ניגב את עיניו, את מצחו ואת ידיו
במטלית קטנה שהחזיק. "אני כ"כ מצטער" אמר "יש משהו שאני יכול
לעשות? אתה בסדר?" לא עניתי ורק הצלחתי להוציא מפי מילים אחדות
"הפנקס הכחול... התיק שלה, אפשר אותו?", הוא ניראה קצת מבולבל
אך הלך להביא את התיק שלה וכאשר הביא אותו, מצאתי בפנים את
הפנקס, את הפנקס הכחול.
"אפריל 1998, היום קרה דבר משעשע, הלכתי לפסיכולוג עם ביאנקה
ותום, הוא היה ממש מצחיק היה לו כובע ירוק, מוזר... והוא ניסה
להשתמש בשפת העם ולא כ"כ הצליח, הוא היה רוסי מסתבר אח...
הרוסים האלה... אבל אז קרה דבר משעשע יותר, גנבתי לו את הדף
שרשם עליו וככה היה כתוב: "משפחה שנראית במבט ראשון רגילה,
מעניין למה הם פה... טוב, אז האימא פתחה את הפה וישר הבנתי...
מקרה נוראי יש לנו פה.
הילדה מוזרה... מה זה הצבע שיער הזה?!"
לא יכלתי לעמוד בזה... חיוך קטן, ברגעים נוראיים אלו, התגנב לו
בחשש מבעד לזיפים, המקיפים את שפתיי.
תמיד היא הייתה כזאת, האמת שבמחשבה שנייה שנינו בעלי חוש הומור
מטורף שכזה, זה לא מפתיע אבל זה מוזר, לקרוא את כל אותם הדברים
המשעשעים האלה כשהיא לא פה, לא תהיה פה.
התחלתי לבכות, פעם ראשונה במהלך שהותי בסיוט הזה שבכיתי, עד
אותו הרגע שמרתי את דמעותיי עמוק בפנים ולאחר שקראתי את הדף
הראשון, את אותן מילים נוגעות שעוררו בי אמפאטיה, בכיתי.
ליאון חיבק אותי, "אתה לא חייב לעשות את זה... אתה יודע.",
בקול חלש ורועד אמרתי "אני יודע שלא היה לה אכפת אם הייתי קורא
את היומן עכשיו... כשהיא איננה" דממה "אני חייב את זה לעצמי,
התשובה שלי כאן" עוד פעם נשמעתי כמו משוגע ולא שפוי.
העברתי דף:
"אפריל 1998, אני חייבת ללמוד לשלוט על יצריי ולומר לעצמי פשוט
ל-א!! אני והבולמיות חסרת המעצורים שלי, שוב פעם לא עמדתי
בפיתוי ואכלתי מהעוגה, היה עדיף אם לפחות הייתי מקיאה אבל אני
לא מצליחה ואני תוהה עד כמה בן אדם מסוגל לאכול?!"
הגנבתי עוד חיוך עקום, רוצה לצחוק, מפחד. לא יודע אם לצחוק או
לבכות ולבסוף מבטי נשאר קפוא, אדיש והעברתי דף ועוד דף:
" מאי 1999, ביאנקה חתכה את הלשון בטעות, תוך כדי שהיא אכלה
ועבדה עלי שעשתה עגיל בלשון והורידה אותו ואני, אני כמו סתומה
האמנתי".
"יוני 2000, היום הבאתי בטעות לאחי בוקס במצח, זה היה כ"כ
מצחיק, הוא הפתיע אותי, חיבק אותי מאחורה וזזתי מעט כדי לבדוק
מי זה ובלי כוונה כשהזזתי את המרפק שלי בעוצמה אחורנית פגעתי
לו בדיוק במרכז המצח והיה לו שם סימן אדום במשך כל היום".
לא יכלתי להתאפק עוד וצחקתי בקול רם, אני זוכר את זה ואני זוכר
את הצחוק המתגלגל שלה כשהחטיפה לי את הבוקס, אני אוהב אותה.
אני לא רוצה לעקל את העובדה שאיננה יותר, איך כל זה קרה? רק
לפני שבוע הכל היה בסדר. התחלתי לבכות, העדפתי למות בעצמי,
לחתוך את הסיוט הזה, הוא היה כבד מנשוא. וכך המשכתי והעברתי דף
ועוד דף, פה חיוך, שם בכי, החזקתי את הפנקס חזק בכל כוחותיי,
ידיי רעדו. מוזר היה לקרוא את כל אותם דברים ציניים, אפשר לומר
מטופשים, שהסבו לה אושר, שגרמו לה לצחוק, שגרמו לי לצחוק, היה
לנו חוש הומור כ"כ דומה, כ"כ אהבתי לצחוק איתה על דברים שאף
אחד לא הבין, על אנשים, על החיים, על שטויות.
לפתע, הגעתי למשהו שהסב את כל תשומת לבי, משהו שונה. היומן
שינה בבת אחת כיוון ולא רק היומן, פתאום חייה שינו כיוון, חיי
שינו כיוון, המציאות התעוותה, התהפכה, נהייתה אחרת.
היא נהגה להיות בן אדם מאושר, ציני, מצחיק, כמעט ולא התלוננה
ואף פעם לא דיברה על הסוף, על הרצון לשים קץ לחייה, על כיוון
של התאבדות, על דיכאון וגם לא יכלו לראות זאת עליה, לא משנה
מה, חיוך אופייני טיפה מסתורי הופיע על פניה.
"ינואר 2003, שלג בחוץ שלג בפנים, חשוך, אני קופאת, עצובה,
נמחצת בין הרגשות שנהגתי להרגיש לבין הרגשות האמיתיים הממלאים
אותי, אלו שמהם אני לא יכולה לברוח, בין הלא נודע לנודע, בין
האשליה אשר בה אני נאחזת לבין המציאות המרירה.
יום הולדתי ה-40 ויש כ"כ הרבה דברים שרציתי לעשות, שאני רוצה
לעשות אך מפחדת, הרבה דברים שאני מתחרטת שעשיתי או שלא עשיתי.
אני חיה בשקר, אני לא אוהבת את תום, פעם אהבתי אני מניחה, אך
במוקדם או במאוחר הוא התחיל לחזור הביתה בשעות מטורפות, כשהוא
מסריח מסיגריות וממשקאות חריפים, עצבני, איבד כל חלקיק
מהרומנטיקה שאפיינה אותו, הפסיק לומר לי שהוא אוהב אותי. אני
מפחדת להודות ברגשות האמיתיים שלי אך אין לי ברירה, בגדתי בו.
האם אני בן אדם רע? הוא לא יודע, איש אינו יודע ואני מצטערת כי
לא מגיע לו, אולי הייתי צריכה לסיים את זה כמו שצריך, לגמור את
הסיפור, הוא וביאנקה גם ככה לא מסתדרים, שלא לדבר על כך שהוא
לא אביה האמיתי. אני והוא לאחרונה לא מסתדרים, יש בעיה בתקשורת
בינינו, אין לי כוחות לחיים האלו, עייפתי, נשמע מצחיק אבל
כן... הם הצליחו לשעמם אפילו אותי. אני מפחדת שאני לא אחזיק
מעמד ואעשה משהו נורא, משהו טיפשי, אהיה אמא רעה, אחות רעה.
אשה רעה זה אני כבר עכשיו. אני חייבת לסיים את הקשר עם תום
ולספר לו, אני לא אצליח להחזיק מעמד, אני שונאת לחיות בשקר,
הבאתי את זה על עצמי, נראה אותי מתמודדת עם זה, מה לעשות?!"
נדהמתי כשקראתי את אותן מילים חבויות ביומן, שאיש לא יכל
להרגיש או להבחין באותה סערת רגשות, אשר הן מתארות.
לרגע חשבתי לעצמי אולי את המוות היא הביאה על עצמה? אולי כל זה
לא קרה "בפתאומיות" מעצמו, כמו שאמרה, אולי שיקרה.
ואני... המום מהמידע החדש והבלתי נתפס שזה הרגע קיבלתי, המום.
היא אף פעם לא הייתה בן אדם רציני שכזה, אף פעם לא יכלתי לחוש
או לדעת שככה היא מרגישה, היא סבלה ואני לא ידעתי. זו התשובה!
זו התשובה, אמרתי וכעסתי על עצמי שלא קראתי את אותם דברים לפני
כן, תם אך לא נשלם, חשבתי.