אל הרואי הייה,
היותר נוכרי לי ונצור.
אל הצר פצעי אתמול,
כזחוח, כלוטש עינך בחול.

קמה קמשה למגע רגלך,
כה נכא, כה קמוש ופעור.
צמא לזב הגשם,
כנטמע דמך באסור.

חצב העז פניו אליך,
ונותר הוא זקוף וצחור,
כגדל במקום בו החשיך האור,
והבטתי, לא נותנת לך בו לגעור.

כעת סתיו לא הרהיב האביב,
והכל סוער סביב.
הומים אנו בשתיקה,
כמהים לאתמול נטול מועקה.

תלמים מרים נחרצו בפניך,
עת לאסוף השברים.
אנא, אל ערום תוגותיך בפנים,
אחרי חלוף השנים.