אל הרואי הייה,
היותר נוכרי לי ונצור.
אל הצר פצעי אתמול,
כזחוח, כלוטש עינך בחול.
קמה קמשה למגע רגלך,
כה נכא, כה קמוש ופעור.
צמא לזב הגשם,
כנטמע דמך באסור.
חצב העז פניו אליך,
ונותר הוא זקוף וצחור,
כגדל במקום בו החשיך האור,
והבטתי, לא נותנת לך בו לגעור.
כעת סתיו לא הרהיב האביב,
והכל סוער סביב.
הומים אנו בשתיקה,
כמהים לאתמול נטול מועקה.
תלמים מרים נחרצו בפניך,
עת לאסוף השברים.
אנא, אל ערום תוגותיך בפנים,
אחרי חלוף השנים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.