בהתחלה היינו חברות טובות
קרובות מאוד, כמו אחיות.
היינו ביחד לכל דבר
גם בשמחה וגם בצרה.

עם הזמן הרגשתי אותה נעלמת
מתרחקת ממני לאט והולכת
בורחת ממני לשם עם כולם
עוד אחת שעוזבת אותי כאן לבד.
                                                           
 
ואז היא ניסתה להכחיש
להראות שהיא כן כאן
שהיא תמיד פה בשבילי
שהיא לא כמו כולם תעזוב אותי.

כמו טיפשה האמנתי
העדפתי להאמין!
למרות שחשדתי, ידעתי תמיד...
היא סתם מבלפת, זה לא אמיתי.

רציתי לבדוק, פחדתי מאוד
פחדתי לראות, שחשדותיי נכונות.
הייתי חייבת, עשיתי מאמץ
פקחתי עיניים, התבוננתי מהצד.

גיליתי את האמת - האמת הנוראה
היא מזמן כבר עזבה, הלכה עם השאר.
כנראה שצדקתי, עוד שם בהתחלה
אותי לא אוהבת, אותי אף-פעם לא אהבה.

אז לא מספיק שכואב, כואב על כולם
כולם שעזבו, אותי כבר מזמן.
עכשיו זה גם היא, היחידה, האחרונה
השאירה אותי פה לבדי והלכה.

אנחנו שתינו לבד בליל סערה
מקום מבודד ומפחיד כה נורא
ברקים, רעמים וגשם יחדיו
הפחידו, הבהילו, זקוקה לך נורא!

אז במקום לעזור את ברחת בריצה
לא הסתכלת לאחור, לא! גם לא לשנייה.
לא חשבת מה איתי, אם אני זקוקה לעזרה.
רק חשבת על עצמך כי עכשיו את שמחה
ואני כאן עדיין מפוחדת, בוכה.

אז עכשיו פה לבד, אבודה, בודדה
אני עם עצמי בליל סערה
אף-אחד  לא יבוא, לא יצילני מכאן  
לגמרי לבדי, לבדי בעולם...