כששרה הייתה קטנה, אימא שלה הייתה משחקת איתה במחבואים,
מסתתרים בארון עד שאבא חוזר הביתה, ומוציא אותם.
וכשאבא הגיע התחילה הדממה, אימא הייתה הולכת למטבח ומכינה
אוכל, ושרה שלא אכלה כל היום הייתה רעבה מאוד... אבא היה מסתגר
בחדר, ויוצא רק כשהאוכל היה מוכן.
לשרה היה מותר לשחק בבובות, ליד הדלת, ואם היא שומעת צעדים היא
חייבת לרוץ בשקט, בשקט לארון שבחדר השינה.
כששרה גדלה, והתחילה ללכת לבית הספר, אימא הייתה מלווה אותה
לכיתה, ויושבת על ספסל בחצר, מחכה לה שתסיים ללמוד, ומלווה
אותה בחזרה הביתה.
לא היו לה חברות, גם לא חברים, כשכל הילדים בכיתה היו הולכים
לבלות בים, שרה הייתה מבלה עם אימא בארון.
כששרה עלתה לחטיבת הביניים, אימא הפסיקה ללוות אותה, לבית
הספר, שרה התעקשה צעקה, וצרחה, שהיא לא מוכנה שאימא תבוא איתה
לבית הספר.
אימא רק אמרה להיות בשקט, שתכף "הם" ישמעו ויבוא.
מי זה "הם?" מי זה "הם?" היא צעקה, אבל אימה התבצרה בשתיקתה
ולא ענתה.
שרה כבר גדולה, הילדים בכיתה, הולכים לתנועה, גם שרה רוצה.
אבל אימא לא מסכימה.
ואבא שותק.
ביום ההולדת השש עשרה שלה שרה ארגנה מסיבה לילדים בכיתה שלה,
היא הלכה לחנות וקנתה כיבוד, השאילה מהשכן שממול את הפטפון,
וגם כמה תקליטים.
בשעה חמש, היא עמדה ליד הדלת, לבושה בשמלה של שבת, נרגשת, מחכה
לאורחים.
הילדים נכנסים אחד אחרי השני, עם מתנה ביד.
מדברים, צוחקים, רוקדים לצליל הפטפון, שרה מאושרת, סוף, סוף
באים אליה חברים.
ואז אימא חזרה, זרקה את הפטפון על הרצפה, וצעקה על הילדים,
שילכו, שיסתלקו, "הם" באים, "הם" באים לקחת את כולנו...
כל הילדים של הכיתה, פרצו בצחוק גדול, וברחו החוצה, שרים "אימא
של שרה משוגעת, משוגעת".יותר שרה לא הזמינה אף חבר...
כששרה גדלה, היא הלכה לצבא, וביקשה להיות בבסיס רחוק מהבית.
כשיצאה לשבת בבית, היא ביקשה מהוריה לצאת עם חברים אל העיר,
לקולנוע, אימא אמרה ש"הם" יכולים לתפוס אותה ברחוב.
שרה התפרצה וצעקה על אימא שלה "המלחמה נגמרה, אימא המלחמה
נגמרה, אתם בארץ ישראל ואין יותר נאצים, אין יותר נאצים
אימא."
אבא הביט בה ושתק, שרה הסתכלה עליו
"ואתה, אתה אבא, כל הזמן שותק, שותק, שותק, מתי תתחיל לדבר
כבר, הנאצים לא כאן! המלחמה נגמרה, אין יותר נאצים, אתם
רואים?" היא ניגשה לחלון המוגף, פתחה אותו וצעקה בכל ריאותיה
"המלחמה נגמרה".
אבא ניגש לחלון, סגר את התריס.
ובפעם הראשונה בחייה, שמעה שרה את אבא שלה צועק
"את לא תגידי לי איך לחיות! את לא יודעת מה היה שם, את לא
יכולה להבין." ושב לשתיקתו.
למחרת היא חזרה לבסיס, ואמרה לעצמה, שהיא תבין, היא יכולה
להבין מה היה שם.
היא התחילה לספור, כל יום לפני השינה, היא ספרה את המתים.
אחד, שתיים, שלוש... היא תגיע עד שישה מיליון.
היא תבין את המספר.
כל יום היא ספרה, במשך שבוע, ואז הפסיקה.
היא לעולם לא תוכל להבין את המספר.
בשבת הבאה היא חזרה אל הבית השקט, ונכנסה עם אימא לארון.