היום קמתי בבוקר וכאב לי הגרון נורא, נורא, כאילו מישהו לא
נחמד שרט לי אותו, הלכתי לאמא ורציתי להגיד לה שכואב לי הגרון,
אבל לא יצא לי קול.
אימא אמרה לי שאני צרוד, ושזה מהקייטנה שאני הולך אליה, אני אף
פעם לא אהבתי את הקייטנה הזאת, ועכשיו היא גם לקחה לי את
הקול.
היא אמרה לאבא שהלך לי הקול, שאלתי אותה בלחש, בשקט, בשקט, לאן
הקול שלי הלך?
היא אמרה שהוא הלך לאיבוד, שאלתי אותה אם הקול יחזור מאיבוד,
והיא ענתה לי שכן שהקול יחזור ושאני אשתדל לא לדבר.
שמחתי שהקול שלי הלך לאיבוד, כי אימא ואבא אמרו שלשם גם הכדור
החדש התגלגל, ומאוד כעסו שנתתי לו להתגלגל לשם...
חשבתי לעצמי שאני צריך לבקש מהקול שלי שכשהוא חוזר מאיבוד,
שיחזיר לי גם את הכדור החדש, כי גם בכלל לא יצא לי לשחק איתו..
וליוסי השכן כבר יש כדור חדש אחר, וכל הילדים משחקים רק איתו.
אבל אז נזכרתי שאני לא יכול לבקש ממנו שום דבר, אני לא יכול
לדבר, אין לי קול הוא באיבוד, חשבתי שאולי הגרון שלי יודע איפה
הוא, והוא גם בטח נורא רוצה שהוא יחזור מהר, הקול שלי, כי הוא
מאוד כואב, אז חשבתי לעצמי בראש וכיוונתי את המחשבות לגרון,
ביקשתי מהגרון שיגיד לקול שלי שכשהוא חוזר, שיביא איתו את
הכדור.
ככה כל היום אני חשבתי לגרון שלי... כשהגיע הערב הקול שלי
חזר... אבל הוא לא הביא איתו הכדור, נורא כעסתי, כי ביקשתי
יפה...
אז צעקתי וצעקתי...
אני חושב שהקול שלי נעלב, כי אימא אומרת שהוא שוב באיבוד, גם
הגרון בטח כועס, הוא שוב נורא כואב.