אני יושב על כיסא הנידונים, מריח את זמני מגיע לקיצו,
אך גופי לא מתיר בי מנוחה, קורא לשופט כל הבריות - בוא!

נשמתי פרחה לה ואיננה, למרות שזיכרון תשוש בי:
מאז התרדמה, חלומי איתי
חלום שבו אני חי,
לא אדע מה זה סוף
לא אדע מה זה מוות.
דרכים רבות יש בחלומי,
לכל דרך - התחלה,
לאף דרך - סיום,
לשתי רגליי: נצח.

ואלך בין כתלי החיים
אגשש בין שיחי האוויר,
אלבש בגדי לבנים
רטובים באור העליון, האדיר.

והנה אני ער
בוהק בעיניי
מרגיש כגר
בארץ בה חי,
והנה השופט גוזר
את חלומי לרסיסים
רכים עד כאב...

זמני חלף,
לאן?