[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני רק רוצה להתחיל בזה שכתבתי את הסיפור בשביל עצמי, דרך
להתמודד עם יום השואה...


30792
זה היה שמי.
כבר עבר הרבה זמן מאז ששמעתי מישהו קורא לי בשמי ולמען האמת,
כבר שכחתי את שמי, אני רק 30792.
לאף אחד לא היה אכפת שאני בן אדם ללא שם, בן אדם ששמו נלקח
ממנו, חשתי כאילו לקחו ממני את ראשי.
אך את שמי שכחתי.
"30792! לעבוד!" אמרו לעיתים החיילים הגרמניים אשר אחזו
ברוביהם בכוח והביטו בנו במבט סולד, כמחכים רק להפגיש אותנו עם
קת הרובה.
פעם שאלתי את אימא שלי אם הם בני אדם, כשרק התחילה המלחמה.
היא אמרה לי שכן, אבל כששאלתי אותו שוב כעבור זמן מה היא אמרה
לי שלא, איך אמא יכלה לטעות?
כי איך בני אדם יכולים לירות ללא רחם בנשים ובילדים? איך בני
אדם יכולים לקחת בני אדם אחרים אל מקומות רחוקים, רחוקים שאף
אחד לא הסכים לדבר עליהם? כולם ידעו לאן שלחו את אותם אנשים
שכבר לא יכלו לעבוד, כולם ידעו.
אבל אף אחד לא פצה מילה, אף אחד לא הסכים לדבר.
פעם ביקשתי מחייל קצת יותר אוכל, הייתי רעב.
והוא לא נתן לי אוכל בכלל באותו יום והרגשתי שהבטן שלי נוגעת
בגב.
רציתי לשאול אותו למה אבל פחדתי, למה לא לתת לי אוכל? מה
עשיתי?
הם באמת לא היו בני אדם, הם היו יצורים קרים ומוזרים, יצורים
מפחידים.
בגיל 13 הגעתי לגטו, בגיל 16 התחלתי לעבוד.
"אתה נער צעיר ויפה! כה חבל שאתה מבזבז את שנותייך היפות פה"
נהגו לומר לי נשות המשפחה, הייתי גבוה, שיערי השחור והמלא היה
מכסה את ראשי ככתר, לא הייתי רזה כשהגענו לגטו, עכשיו אני כן.
30792 עבד, אני עבדתי.
חדלתי להתייחס אל עצמי כעצמי, הייתי רק 30792, לא היה לי שם,
היה לי רק מספר מקועקע על היד.
לפעמים חשבתי איך זה להיות חייל, איך הם מרגישים מבעד לעיניים
הקרות.
לאחר מכן חשתי ברע והיה קשה לי לעבוד, לא רציתי אפילו לדמיין
איך הם מרגישים, היצורים הנוראים האלה.
"העבודה משחררת" היה כתוב ממקום למקום, אך אני חשתי רק בשרירים
מתוחים ותפוסים לאחר העבודה, זה היה שקר זול ולא מנומס.
למה לשקר לנו? אנחנו עובדים כבר מספיק קשה, אני וכל שאר הגברים
והנשים, הם לא התייחסו אלינו טוב.
ראיתי פעם שלחייל היה כלב.
לא כלב יפה במיוחד או גדול במיוחד, סתם כלב רחוב.
אך הכלב קיבל מיטה, הכלב ישן ליד אח, הכלב קיבל שלוש ארוחות
ביום בלי לבקש או להתחנן, ומה הכלב עשה? כלום, הוא התחכך
באדונו מדי פעם בפעם, אני אחליף אותו! אני! אני רוצה אוכל! אני
רוצה לנוח...
אבל החייל העדיף את הכלב על פניי.
למה? בגלל שאני נולדתי להורים שונים? משום שהוריי אינם כלבים?
לבכות, לאכול, לישון ולהילחם.
אלו היו כל מעשינו.
דבר לא נותר מהחיים הקודמים שהיו לנו, מהחיים היפים, מהחיים
אשר לא היו כה קודרים.
השמש לא זרחה בגטו.
סבלנו, סבלנו בצורה אשר אין ניתן לתאר במילים, לכן לא אומר
אותן, כי איני רוצה לחשוב על כך.
היו מעט שברחו.
מעטים מאוד שכוחם הגופני נותר להם והם הצליחו ללכת למקום אחר,
או שגרמני כלשהו הצטרך אותם בשביל העבודה במפעלים, אך אני לא
נבחרתי לאחד כזה מעולם, התפללתי תפילה חרישה לאל כל פעם שקראו
את שמות אלה שילכו לעבודה, אך מעולם האל לא ענה לי.
והיו אלה שהלכו למקומות נוראים...
אלה שהכניסו אותם לתאים, אלה ששמענו את צרחותיהם בעת גסיסתם,
פחדנו להתקרב אל הארובה הגדולה, פחדנו שנשמות המתים בודקות
אותנו, לוחשות לנו לבוא איתן.
ובגלל כל הדברים האלה אני כתבתי, כתבתי דברים מרובים שיראו
לאנשים את כאבי, שיבינו את הסבל האינסופי שאני, בני משפחתי
וחברי עברנו, בשביל שלעולם זה לא יחזור על עצמו.
יום אחד הודיענו לנו לעזוב הכול ולהתחיל ללכת, כל אדם קיבל מעט
לחם והתחלנו ללכת.
מהר מאוד עברו התלחשויות בין אנשים "משחררים אותנו...משחררים
אותנו!".
אך לא לקח זמן רב עד שהם הבינו את האמת.
אנשים נשרו אחד, אחד בצעדה הארוכה, אשר החלו לכנות אותה "צעדת
המוות".
אך אני שרדתי, לא הרשתי לחיים שלי לפוג רק משום שיצורים נוראים
רוצים בכך, כה התעקשתי לשמור על חיי ולסבול, רק בשביל שהגרמנים
לא יזכו בהנאה לראות את מותי.
תפילותיי השקטות והלא נשמעות לאל בלילה, כשכולם כבר ישנו,
השתלמו לבסוף.
אנשים שחורי עור הביאו לנו לחם לבן, הגרמנים עזבו.
המלחמה הסתיימה...
והיה נראה לי שריקנות ממלאת את בטני, לא עיכלתי את העובדה
שהכול הסתיים, זהו, אנחנו חופשיים באמת!
העבודה הסתיימה, נוכל לחזור אל חיינו!
שיקרתי לעצמי, ידעתי שחיי לעולם לא יחזרו להיות כשהיו, יהיה
עליי למצוא חיים חדשים...מקומות חדשים, אבל הכוח אזל ממני, אני
רוצה רק לנוח.
אך למרות הכול, הדבר היחידי שבקע מפי, הדבר היחידי שיכל
להתגלגל על שפתיי היה "חופש! חופש..."
החופש מעולם לא היה כה קרוב, החופש יהיה שמי...
לכל אדם יש שם, שניתן לו על ידי האל, לכל אדם יש שם שניתן לו
על ידי חבריו, לכל אדם יש שם שניתן לו על ידי אויביו...
ולכל אדם יש את השם שנתן לעצמו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיאו.




החתול של במה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/04 20:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה