הם שידעו ייסורים והתקיימו מענווה, הלא ידוע שאת שם,
מחפשת חברה דומה, ואת זו העוברת לה בשקט ושמך היערית;
על שם אותה יערה שבה הסתתרו בני משפחתך לדורותיהם.
וכאן את מגיעה לקרחת, אבל לא יער כימי עברו במרוצה מהצליינים,
אלא קרחת עיר מקום ריק ועזוב שרק גרוטאות ישנות מפוזרות על
משטחו החלק,
ואת ממהרת בקול פסיעות חלושות כשל כלב רחוב,
בזמן שבניינים מרוסקים ניבטים מרחוק,
את מטפסת על הגרוטאות שהופכות לאט לאט לגבעות והרים,
קולות דקיקים נשמעים מסביבך ומתחתיך,
כאשר אנשי הרחובות מתעוררים משנתם,
שומעים כול צעדייך על ערמת מכוניות ישנות וחורקות,
הם קוראים לשכניהם ומספרים על האורחת.

והרוח,קלה מקודם, מתחזקת בפתאומיות,
נוקשת במרירות על שברי זכוכית שנשארו מהחלונות,
מטפחתך כבר איננה יכולה להחזיק את קשרייך ולהסתיר את שערך,
והיא מתעופפת לה בהתפרצות של זהוב גועש,
ופיסת בד ירוקה ממטפחת מתפוררת,נכנסת לפיה של תינוקת מעוותת,
חונקת אותה בלפיתה ולחיצה על קנה הנשימה,
באותו רגע שהינך יורדת-מקפצת במורד הר המתכת החלודה,
טפיפות רגלייך הערומות נשמע בבהירות על המדרכה המלוכלכת
בעודך רצה, לעבר הבניין המשקיף אלייך.

וקריאות בכי מלוות את דרכך הקצרה בעוד ידיים אכולות צרעת
יוצאות מחורים פתוחים, במבנים וברפש,
והם אינם רואים את הרצה בקרבתם בשקיעת החמה
מעבר לתילי פסולת מעלי אדים,
את מגיעה למקום שאליו הובלת את עצמך ונכנסת מבעד הדלת האחת,
שנתלת בעקשנות על צירה האחרון עד למעברך דרכה ואז צונחת
באנחה לתוך הרחוב, המלא ריח בשר רקוב.

את עולה במדרגות עד הקומה האחרונה חסרת הקירות,
ובאתנחתא אחרונה את מתיישבת על כסך הקר,
מתפשטת כחשכה, מחפשת קורבן חדש,
ואת, אשר כולכלת ממשפחתך ואת בנותייך קיללת
את שהתפלשת באפר ושתית את הדם, במוכרך רצונך לשד הניזון ממך.