בלילה ההוא לא ישנתי.
צעקות השכנים, והרהיטים המתנפצים גרמו לי להבין שהם הגיעו גם
אלינו.
הצהלות שלהם לא הותירו ספק.
כבר בתחילת השבוע הם יצאו מהאורוות שלהם והתחילו להרוס את כל
האחו.
הם תמיד שנאו אותנו, הסוסים, ותמיד השפילו את כל העדר; שלשום,
זו הייתה דודתי שהעזה לבקש מעבר לאורווה, אבל הם, חשבו שבכך
היא רצתה לרכב עליהם. "שכבשה מסריחה כמוך תכנס לאורווה שלנו?!"
הם צחקו.  
הם בעטו בה החוצה וגם עשו עליה פיפי, למרות שאת זה לא הייתי
אמור לשמוע.
אבא אמר שהיא לא תוכל לתת עכשיו חלב לפחות חודשיים ושהיא שברה
4 צלעות. בלילה שמעתי אותו אומר לאימא שהוא מקווה שיום אחד -
אולי ירשו לנו להסתובב חופשי באורווה.
אחרי המקרה הזה, לאחי נמאס, והוא החליט לנקום.
"לנקום במי?" שאלתי.
"בסוסים! במי אתה חושב? אתה לא חושב שהם השפילו אותנו מספיק?
ככה זה לא יכול להימשך!"
אחי תמיד היה הכבשה השחורה אצלנו במשפחה. הרבה צמר הוא לא
הצמיח, אבל הוא היה אמיץ מאוד ותמיד מרד בכל דבר אפשרי.
"כשתגדל" אמר, "תבין שהסוסים האלה לא מבינים שזה לא האחו שלהם,
ואנחנו צריכים להגן עליו. אפילו בחיינו."
הוא ארגן את כל החברים שלו ובארבע בלילה הם הסתננו לתוך
האורווה והרגו סוסה ופצעו עוד סייח.
למחרת בבוקר הסוסים החליטו לצאת למתקפה נגדנו.
הם התחילו במרעה השכן ועברו אחד אחד עד שהגיעו בלילה
אלינו-לננג'י.
כל הלילה הם הסתובבו במרעה עשו חיפושים בבתים.
כל כבש שלא ציית להוראות שלהם, הם הרימו את הפרסות מתכת האלה
שלהם, והרגו אותו.
כשהתקרבו לבית שלנו, אבא מיהר להסתיר אותנו ואת אחי מאחורי לול
התרנגולות ליד הבית.
"היית חייב לצאת לשם, נכון?!" כעס אבא על אחי.
"אבא, אתה לא מבין כלום. איך אתה יכול לשבת בשקט אחרי מה שהם
עשו לאחותך?" שאל.
"לא משנה עכשיו, צריך להיות בשקט" לחש אבא.
את הצעדים הכבדים שלהם שמענו מרחוק.
"לפתוח!" צעקו.
כשלא נשמעה תשובה, הם פרצו את הדלת ונכנסו פנימה אל הבית.
"צאו החוצה לאט ולא תפגעו" שיקרו.
הם קיבלו מידע מהחפרפרת על מיקומו של אחי ושל כל מי שאי פעם
ניסה לפגוע בסוסים.
הם הסתובבו בבית ואחד מהם יצא דרך הדלת האחורית, שם הוא ראה את
הלול.
הם התקדמו לעברנו. הנשימות של אבא נהיה יותר ויותר חזקות-מה
שגרם לי לפחד נורא-כי אבא אף פעם לא עשה ככה.
"הנה הם!" הוא צעק לחברים שלו בתוך הבית תוך כדי ריצה.
לאחי לא היה סיכוי. הוא התחיל לרוץ הכי מהר שהוא יכול, אבל
הסוס, שהיה ילד, בקושי פוני-היה הרבה יותר מהיר ממנו.
כל הדרך אל בקתת המעצר השתדלתי לא לבכות. אח שלי אמר שלבכות זה
לחלשים.
החזיקו אותנו כל הלילה שם, ובבוקר, כשכולם ראו את מה שקרה
לאחו, התחלתי לקלוט מה קרה.
הם הרסו כמעט כל דבר אפשרי; בתים ובקתות הרוסות לחלוטין, אבל
הדבר הנורא ביותר היה הגופות ושאריות הצמר של עשרות הכבשים
שקיפחו את חייהם. הכבשים היותר זקנים בחדר המעצר, אמרו שלא ראו
דבר כזה שנים רבות וקראו לזה "הטבח בננג'י".
כשהובילו אותנו לעבר המרכבות, כל האחו היה שקט לחלוטין.
רק הפוני צהל.