גדלה הנערה ויפתה
והגיעה כבר אל פרקה,
המון מחזרים ביקשו את ידה
אך זו, הנאה,
בררנית ויהירה הייתה
ובחתן כליל מעלות חפצה:
יפה תואר ועול ימים,
גם נכבד ונשוא פנים,
חכם כשלמה
ועשיר כקורח
וגם שיאהבה
אך בלי קינאה.
חלומותיה לגיטימיים לחלוטין
במיוחד כאשר המחזרים נוהרים,
וכולם תפארת העלומים...
אך בכולם מצאה פסול ומומים:
אחד נעים ונחמד
אך נטול מעמד,
השני יש לו דעה
אך חסרה לו המאה,
השלישי גוץ
והרביעי- סתם מישהו מעוץ...
המונים באו ואת כולם דחתה
ועדיין לא מצאה את בן-זוגה.
נעלמו המחזרים -
שמעה עבר במסרים,
כל הטובים מהסביבה
ידעו כבר שהיא 'דפוקה'.
החלה לנסות בשנית את מזלה
אחרי שנתנה לשמועות להירגע.
לאכזבתה כה מרה-
כל מי שבא מסוג שני היה;
לא כל-כך צעירים,
לא עשירים,
לא די משכילים,
בכלל לא יפים.
שינתה הבחורה עמדה:
"מי בכלל צריך חתונה?
אני עדיין צעירה ודי בתענוגות
כדי שתערב שנתי בלילות,
למה להשבית בכלל את חיי
במקום להעשיר את חוויותיי?"
למרבה הפלא,
כל מי שבאמת גבר,
לא מצא סיבה לתחושה
ל'השתין בכלל לכיוונה'.
בינתיים, כל חברותיה,
אף נטולות מעלותיה,
מצאו אושרן לפניה
בשל חסרונותיה.
רק היא נותרה גלמודה
רק המחשב נותר חברה,
בעולם ההדמיה.
אך כאשר הייתה צופה בדמותה
אל מול המראה
כבר הייתה מבחינה
כי פרח הסומק מהלחיים,
דעך הזוהר בעיניים,
נעלמו גומות החן,
פנה הזיו, פנה החן...
עכשיו רק הבינה הגברת היהירה
שאו-טו-טו תאחר את הרכבת במסעה,
לא תהא לה עוד תקנה
ותישאר בתולה זקנה.
החלה היא להיות המחזרת
אחרי כל בעל חטוטרת
עד שנישאה בשעה מוצלחת
לזקן בעל קרחת,
שאפילו ל"ויאגרה" אין עליו השפעה
ואת כספו כבר נטלה רוסיה צעירה.
19/04/04 © |
