היא
היא פסעה בשביל הארוך, בין רסיסים של תקוה שחוקה ואכזבות
נשכחות. על ראשה העירום ניתך גשם של חוסר ודאות מתוק.
רגליה היחפות ספגו את אבק הדרכים ורוחות האדמה.
לכל מרבד דשא יש גוון ריח שונה, כל מרבד דשא הוא יחיד ומיוחד.
הירהרה, כרגליה טועמות את הדרך, למרות שהבטיחה שתלך ישר בלי
להסתכל למטה.
ידיה התקבצו לאגרופים כסוגרים את מחשבותיה העמומות. הגשם שטף
את הרגש, העצים מסביב כרעו לרוח הנאנחת, הצורמת באוזנה. תרמילה
המלא זיכרונות הכביד עליה.
אך העיניים שלה, עיני הפחם הגדולות, העמומות, שפעם עוד בער בהם
אש, היום נתנה רק גחלת שהלכה ודעכה עם כל פסיעה ופסיעה, אותם
העיניים, לא הסגירו אותה.
היא תמשיך לפסוע אל עבר תחנת הרכבת הבאה.
היא תוכיח לכולם שהיא יכולה,
והיא יכולה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.