יושבת ליד אדן החלון. בוהה בשמיים, בכוכבים, הירח, בעננים.
יושבת - וחושבת. "למה זה היה חייב להתחיל?" היא תוהה "מדוע?".
היא נאנחת. מסתכלת בעיניים גדולות על כוכב מרוחק. "שיגמר
כבר..." היא כמעט בוכה "שיגמר...". דמעה זולגת מעינה. היא חלשה
יותר מאי פעם, מרגישה חסרת אונים וזרה. "דווקא באותו יום,
בינואר, הכל התחיל..." לוחשת "דווקא באותו חורף גשום" היא
מסתכלת על הדמעות, מנסה לדמות אותן לטיפות הגשם שהיו אז.
"שיגמר..." בכייה גובר "בבקשה, שיגמר כבר, עשו שייגמר, שאוכל
לשוב לשם...".

פעם זה היה התיאור שלי בדפיוצר. עכשיו זה לא.