משהו מתבשל בי.
הכאב שמבעבע בתוך קדרת הפחד,
הגורל הכל כך צפוי,
העצב שחי בי,
ניזון מרגשנותי,
וטיפשותי המחלחלת אל מעמקי נפשי,
מעלה בי תיעוב עז כלפי עצמי.
דמעה נשטפת על לחיי הסמוקה,
ופניי מנופחות עת מלבכות.
הריקבון יוסר הוא והזמן ישטפהו הרחק,
אשחרר עוד יונים אל החופשי,
עייפתי מסודות, תרמיות לא תתקיימנה בנשמתי עוד.
השקר כבר לא תחת תחפושת האמת.
ועתה אניח...
נפשי אבדה או שמא דווקא נמצאה היא,
אני חפצה להבין משמעות שערכה שרוי באחד מתאי מוחי הרדומים.
מעודי לא ידעתי כאב כה גדול,
מעודי לא נתקלתי בפחד כה מרתיע,
מעולם לא חשתי צער כה עמוק,

כלפי עצמי.