בפולין לא בכיתי.
בהתחלה היינו בגטו ורשה, ליד שרידי החומה. החומה, נו, זאת
מ"הפסנתרן". ההיא שהילד הקטן ניסה לעבור מתחתיה ולא הצליח...
הדלקתי נר נשמה - 3 משפחות מצד סבי היו שם, בגטו הזה, מאחורי
הוילון שם, באחת הקומות. הבטתי בחלונות, בבניינים הקטנטנים.
פולנים עניים גרים שם היום.

מיידנק, מחנה ההשמדה. מגורים, מקלחות, תאי הגזים וסתם שבילים.
דשא. דשא... שמעתי עובדה שלא ידעתי לגבי הדשא שם, במחנות. יש
היום דשא, ואז לא היה. לא כי האדמה פוריה יותר היום, לא כי
דרכו עליה יותר בזמנו, אלא מפני שהם אכלו אותו. הם, האסירים.
הם היו רעבים, האסירים. והם אכלו אותו, הדשא. לא בכיתי.

ניסיתי לכתוב יומן מסע. כתבתי בימים הראשונים, ובהמשך לא ממש
הלך לי. היה לי קשה מאוד לתאר במילים את מה שראיתי ועברתי.
הימים הספורים הראשונים בהם כתבתי מילאו דפים רבים, והבנתי שזה
לא ילך... כי גם אחרי 4 דפים על אושוויץ-בירקנאו, הרגשתי שלא
כתבתי כלום. ועדיין - לא בכיתי.

התחלתי לדאוג.
אני בחורה רגישה. אני פועלת לרוב לפי האמוציות שלי, דבר שהוא
לא תמיד בריא. אני בחורה מגזימה, אני בחורה קיצונית, ואני
בחורה. יהודיה, מישראל. רגילה.
למה אני לא בוכה?

אוהל יזכור. וכולם מתייפחים, ואני מביטה, ואני שומעת וחשה
ורואה ומריחה וטועמת את המרירות המשותפת שלנו... לא. לא בוכה.

הגענו לבירקנאו. פסי רכבת, פסי רכבת, פסי רכבת, נכנסנו בשער.
דשא. דשא.
היו המון צריפים. הם היו קטנים ואדומים-חומים כאלה, ברקע של
שמיים כחולים ודשא. היה יום יפה וקריר קצת. לרגע היה נדמה לי
שהסיבה שאנחנו כולנו בשקט היא בגלל שגרים פה. גרים. ולא רוצים
להפריע להם עם הרעש שלנו.
נכנסנו לצריף אחד, שנראה כמו כל שאר הצריפים. ראינו ציור של
חייל נאצי על הקיר. "חוצפנים", חשבתי לעצמי, "חוצפנים המבקרים
האלה. איך הם מעזים להשחית את הקירות?! למה הם מציירים את זה?
מה פשר הציור?" קיבלתי את התשובה כשהמדריך דיבר. הילדים.
הילדים?
הילדים.
אילו ילדים?
זה היה צריף של ילדים. ילדים ישנו על המיטות האלה. קטנים. כמו
שאני הייתי פעם, כמו ש... שאחותי הקטנה, עכשיו. הם ציירו את
זה, הם ציירו המון. הנה, בקיר ליד, הם ציירו בית קטן עם גג
וחצר. ועם שביל שמוביל לכניסה, ודשא. המון בכו שם.

הגענו לאושוויץ, והבטתי. כפר נופש, הייתי בטוחה, זה מה שהיה פה
פעם, לפני המלחמה, לא?
אבל במלחמה... זה לא היה כפר נופש, ילדה - אמר לי המדריך ההוא
- זה לא. זה היה מחנה עבודה גדול מאוד, והיה פה בית סוהר. בית
סוהר בתוך מחנה עבודה. בית סוהר בבית הסוהר, במילים האלה הוא
דיבר, וכאן לא שרדו.

אחרי שבוע התעוררתי באמצע הלילה, במיטה שלי. בחדר שלי, במדינה
שלי שלי שלי שלנו, פה. ראיתי אותו פתאום, את השלט ההוא. כן,
השלט ליד הגדר באושוויץ - זה עם הגולגולת - "עצור! היזהר!"
כתוב בו. זה היה שלט אזהרה מפני הגדר החשמלית. זה עכשיו שלט
אזהרה מפני ההיסטוריה. ובאמצע הלילה, במיטה שלי בישראל, אני
בכיתי.