נסיעה ברכבת של יום ראשון יכולה להיות חוויה. במיוחד ברכבת של
שש וחצי, ובפרט לאחר לילה לבן, כאשר הנרי מילר על ברכיי. זה גם
יכול להיות גרסיה מרקס, או כל אחד אחר, העיקר שיהיה חומר מעורר
דמיון, ושיגרום לי גם להיראות קצת חכם ונישא מעל ההמון הנוסע.
וההמון נוסע. והספינה שטה. הרכבת מדדה בקצבה האיטי והמעט
מפותל, ובה דחוסים מאות אנשים ועשרות תיקיהם, על מושבים,
מעברים ומה שביניהם, מונחים כולם, הרוב החיילי המוחץ וסתם
אזרחים משכימי קום, כולם מצפינים יחדיו, בהתעלמותם מפקקים
וצפירות. החול מתחלף בבטון והשמש מחממת את בוקר יום א'. שבוע
מתחיל.

 חבל שאני פולני. אחרת עוד הייתי שמח. אבל זו מחלה, ותרופה לה
אין נגלתה. הגעתי בשש וחמישה לרציף. יצאתי יחסית מוקדם מהבית,
עשרים לשש. האוטובוס יגיע רק בחמישה ל'. קר בחוץ ומקצת אנשים
עם פרצוף של בוקר נאספים מקצות השיכון, לעוד סיבוב אחד. פעם
בשבועיים אני נוסע הביתה, ופעם בשבועיים אני חוזר באותה שעה
תל-אביבה. חצי שנה, ומן הסתם אני יודע מי הם הקבועים שיעלו
איתי באותה תחנה לקו 31. החיילים, החיילות, העובדים, העובדות,
אנשים המעבירים איתי דקות מספר כל פעם, כבר בניתי להם סיפורי
חיים שלמים, כולל טראומות ילדות. לא כך ברכבת. הרכבת והעיר
גדולים, הקרונות מרובים, כל פעם בוקר אחר, והנוסעים הצפריריים
מתחלפים, כך שהשעה ורבע הופכת עבורי להרפתקה מגרה למדי.

 הבודק הבטחוני פותח לי את התיק. מסתכל ברפרוף על תוכנו הלא
מעניין, ודאי לא לעומת חזה של חיילת מתוח מכוסה בדקרון ירקרק.
מדים עושים לו את זה, I bet. ההליכה אל הקופות מהירה. אני תמיד
הולך מהר. הקופות כבר מלאות ומאחורי מנהיגה של שלישיית זקנים
מתרקבת קרוב לודאי, כמין תקדימון לסופלה הריחות שמחכה לי שם.
הרכבת מסריחה. זה ידוע. זו תופעה. לא באופן קבוע, אלא בתזמון
מסוים. כפיהוקים מדבקים מתפשט קוקטייל הנפיחויות, כאילו אחד
היה החלוץ והשאר נסחפו אחריו בסימפוניית ריחות צורמת, כשעוד
ברקע צליליה האחרונים של אוברטורת ההפרשות. השם ישמור. אך הכל
עובר, הכל חולף ברכבת. אולי מן קולט אדים נסתר מופעל אי שם
בקרון הנהג על ידי עובד שזהו כל תפקידו, או אולי זה פשוט אני
הטוחב אפי אל תוך חולצתי, שואף משאריות הג'ילט אנטיפרספירנט
חזק לריאות.

 פרק אחד. הנרי מאוהב במארה. חושק בה. כל חייו הולכים
להשתנות. האם חוויתי אהבה כזאת בחיים? אהבה שמשתלטת על הכל
ונהפכת לכל? החייל שלידי מתחיל לנקר. הנרי, לא מתרכז בעבודה,
מסתובב כמטורף ברחובות ניו-יורק. באר-שבע נעלמת בים של חול.
החייל נרדם, ראשו מתנודד, הנרי נכנס לזירת מקצועני הסקס כפולי
הקנה. כפולי הקנה. מקצועני סקס. סקס. סקסוס. כפולי הקנה. חייל
נכנס ותוקע את קת ה- M16 לתוך צלעותי. אאוץ'. אין סליחה, אין
אופס!, כלום, ממשיך לדרכו. מולי באלכסון יושבת לצד החלון,
חיילת שמנמנה שומעת בקסטריט בויז בדיסקמן דקיק, חולמת על הסולן
היפיוף, ספק אם הוא אי פעם יחלום עליה. הנרי מעריץ את מונה.
מארה. מונה. מארה. מונה ליסה שר נט קינג קול פעם, בחורות חלמו
עליו, הקשיבו לשיריו במכשירי רדיו מלאי שפורפרות. איך שאופנות
משתנות. באר-שבע צפון, היורדים מתבקשים לא לשכוח תיקים וחפצים
אישיים. מי יקח רכבת בתחנה המרכזית וירד פה? תגיד לי אתה בסדר,
אתה? חייל אחר (חייל הקשר?) עומד/נשען  בחיבור הקרונות. פני
קשוח. גל' מרוח בנדיבות על קוציו, וזוהי בהחלט התסרוקת השיקית
של הרכבת. משקפיים מלבניות במסגרת פלסטיק עבה. הוא לא נראה
ערס. אולי סתם בוקר מגעיל, מי כבר מחייך בעמידה מתמשכת? אישתו
של הנרי מגעילה. בינתיים הדבר הכי יפה בשטח הוא דווקא גבר.
גברבר, טוב עוד פעם חייל. שפתיו חצי פתוחות, כך, מאז נרדם עוד
לפני תחילת התנועה. שפתיו בשרניות, נשיות, שיניו ישרות אולי
בשל ברזלים שפעם הדקו אותם כפי שעודם מהדקות את התחתונות, פיו
ילדותי ותם, כשל בתולה בת חמש עשרה. הוא בטח ג'ובניק, מה
מצוייר לו בתג? בעצם... מה זה משנה... אני יכול להתמקד בשפתיו
ולחלום, הנרי הוזה, לא מצליח להשיג את מונה.

 עמוד 17. כמה פעמים עברתי על אותה פסקה? מה הוא מקשקש?
קרית-גת. והנה הוא מגיע לזה. ארבע אורגזמות ברצף במונית? אני
אסתדר במושב, אשב יותר נינוח. לא עבר יום והוא קופץ מאושר מגיע
לבית של חבר שלו והנה עוד פעם... הלואי עליי. לי... מה יצא לך
אם אתה חולם על שפתיים של חייל! זו אחת שרק ראה לפני חמש דקות
והנה כבר חפוז בטואליט. בטח יש כמה כאלה ברכבת הזו, אולי אפילו
בקרון... היובש, היובש, היובש, היובש בקרון הנסיעה... הלב דואב
והחלציים לוחצות, שני ילדים רוסים מהטכני מדברים על ציונים
ומתכונות בעברית רהוטה, באינטונציה צברית ובמבטא רוסי שותף. הם
הולכים להיקלט, הו כן, כבר חמש דקות ולא נפלט להם אפילו בלאט
אחד. קול ילדותי של ילד מתבגר, גם אני הייתי פעם כזה, ואולי כך
נותרתי... כמה קבלת, כמה... יופי של רקע לסיפורי הזימה של
הסופר המזדקן. לוד.

 הרכבת עוצרת, ההוא עם המשקפיים עוזר למישהי להיחלץ מהבוץ
האנושי, דווקא נחמד, מנומס. והרווח הקט שנותר מהיורדים מתמלא
בגודש נוסעים חדש. והנה מול עיניי זוג ירכיים. חיילת. חיל
האוויר. כמו ביום הראשון שהגעתי לבסיס. אותה התרגשות למראה
המכנסיים הצמודות- צמודות שנגמרות במשולש המתפקע... רק לעיתים
אני חרמן... זה הכל אתה מילר ארור! הכל ממך! והנה היא כמעט
יושבת עליי. בשר עוטף עצם בדיוק במידה נכונה. פניה לא יפות,
חבל הייתי מכליא את גופה עם פני החייל. אני לא אסתכל על פניה
מילא. והיא מתחילה לדבר. קול נעים, מתאים למונה... מדברת
ומצחקקת, לשונה מתגלגל בקצב מרגיע, טון דיבורה מכשף, לוכד,
גווני קולה מכוונים היטב ומכפרים על כל פגם אפשרי. מונה. מארה.
מונה. אולי מילר יתחיל לכתוב בהשפעת מונה. אולי גם אני. מילר
שוב מתפלסף... גם גב' ירכיים, אנחנו נעבוד יחד על התגובות שלך,
את יכולה לשפר את התגובות שלך, ממש פסיכואנליזה פרוידיאנית
מתובלת בקמצוץ ניו אייג', שטויות, אבל מה זה חשוב, את מילא רק
קול וירכים, מפיחה חיים בדמות מתוקה ממימד אחר, תורמת לה את
קולך, את גופך, הופכת לאותה אישה מסתורית נחשקת וחושקת, אז
דברי, דברי הרבה, שטויות ודברי חוכמה, חול וקודש, שירי,
קללי... רק אל נא שתקי. השלום.

 לכל ציבור הנוסעים שלום. הנוסעים לתחנות הרצליה... נרדמתי.
על מה חלמתי... עוד לא סיימתי פרק ראשון. הגענו? עתה אקום
ואמשוך עצמי מבין הגופות היגעים, אקום, לאט... אוף זאתי עוד
מעט תיפול עליי! הרכבת נעצרת אט. הנה היא עצרה כליל. אני קופץ
קפיצה קטנה. אצא מהרכבת אנשום אוויר צח. אנסה להגיע מהר
לעבודה. כמה אני יכול לאחר להם כבר... ואנסה לא לחשוב על מונה.