מלאכים ושדים אי-שם בתוך ראשי צורחים מכאב,
צרחותיהם מהדהדים דרך עיניי כשאני חולם
מקימים לתחיה דברים שאיש אינו מדמיין עוד,
אגדות ומיתוסים אשר נמחקו מהעולם.

הכאב שבאוזניי מתחזק וסוחט דמעות מעיניי,
דמעות אדומות ומלוחות, מלאות בזעם וצחוק,
אבדון נסוח על לבי הרועד בחשש, הומור פועם בשריריי השבורים,
אך אין עוד לאן להימלט!

כעס זורם בעורקיי המפוזרים על פני הגוף,
אך הצחוק יוצר גלים בורידיי ומנתר בחזרה על מיתרי קולי,
מוחי אפוף אשליות התחלה וסוף, ויוצא להתחיל בעבודה עבור
אותם מלאכים ארורים.!

מעולם לא הרגתי אותם כי מעולם לא פגשתי אותם,
כלואים בתוך ראשי ואינם מסוגלים עוד לצאת.

השדים מנסים להמלט מהכלא הקטן אשר בוא הם סובלים,
מנסים להמלט החוצה, אך כאבם רב מכדי שיעשו דבר מלבד,
מלבד לצרוח את נשמתם אל עבר קירות הגולגולת שלי!

הם ישארו איתי עד הסוף הקר מתוק,
אך ימשיכו לצרוח ולא לצאת בגלל גרונם הניחר.

אוזניי זועקות למנוחה, זועקות לשתיקה,
אך מנגינה מתפוצצת בתוכן, קול זימרה מתפוצץ
מבפנים החוצה כשמיתרי הקול רועדים בשמחה.

הדמעות הזולגות על לחיי, מתוקות, מלוחות, אדומות מכאב,
זולגות על פי הפעור, כשאני שותה את כולן,
וחיוך קל נסוח על שפתי כשאני מלקק את שארית הדמעות..

הראשון מתוך השלושה.