איני מכיר יותר את האיש הוורוד,
הוא רק עוד מרצפת אחת באריחי החלום,
בחיוכים חסרי שיניים היה מבהיל אותי
בהקיצי מתוך ליל - מנוחה.

איני מכיר עוד את האיש הוורוד
"חלומות זה דבר טוב לילדים אבודים" - היה אומר.  
ואני, כמו ילד, צוחק צחוק מאמין
ושוקע לתוך שמיכת וורדים של בושה.

איני מכיר עוד את האיש הוורוד,
הוא רק פיקציית תמימות חולנית,
זכרון צילומי ממבטיי הריקים בחלון לעת ערב,
צילצולים חוזרים ונשנים של ילדות,
נצבעים כולם כמו צמר-גפן מתוק,
רחוקים ונכספים -

רגשות ורודים שלא שלא הרגשתי,
עולמות ורודים שלא חוויתי,
חלומות ורודים שחמקו ממני בבוז בלילות.

ובין מציאות אפורה וחולמנות סגולה
היה מהלך לו שם -
מגבעת, שעון כיס ומקל הליכה
כולם ורודים, נעלמים תחת חליפתו הורודה - המגוהצת,
ורק עיניו
חומות ואכזריות כשלי.