אני אוהב אותה. אני אוהב אותה בכל ליבי ובכל מאודי. אני אוהב
את הגוף הלבן, אני אוהב את פני הילדה הנצחית, היא בהחלט נמנית
על אחת מיצירת המופת של הטבע. כליל השלמות מכנים זאת... זקיפות
הקומה, היציבות, הצוואר הארוך והדק, האצילות האופיינית כל כך
לרקדנית בלט...
אני זוכר את הפעם הראשונה שסיפרו לי עליה, הייתי כבוי בתוכי,
מקשיב לפרטים שלא אומרים לי מאום, עד לנקודה שצוין בפני עיסוקה
- רקדנית בלט... הו אז הורם איזשהו מתג פסיכו-חשמלי במוחי
ונדלקתי. משאת חיי...
שייקספיר, שלא זכה לראותה בעיניו, השכיל לתארה במילים שלא היו
בי, הבור: "הגיל אינו שולט בה לקמילה ואף שגרת הרגל לא תכהה
חושיה, רבגוניותה אין-קץ". כך היא אהובתי.
מאז שהכרנו הזמן כמו פסק מלכת... הכול הפך חסר חשיבות, פרט לה
ולרצונותיה... אומרים לי כי חולם הנני. מה הם יודעים שאני
לא... אני חי בתוך חלום שהתגשם. אך הם שבים ואומרים, כי לעולם
אהיה במקום השני, אחרי אהבתה האמיתית, זו שעולה על כל אהבה
אחרת בעולמה... אני איני חושב כך, "לעולם אל תאמר לעולם", אני
משיב. "אתה עבד לה, כפי שהיא עבד למחולה", וכי מי באמת
בן-חורין, אני משיב. "כן", הם אומרים לי, "אבל אילו ידעה להשיב
לך אהבה, אילו רק זאת ידעה לעשות"...
יודע אני, כי בתחילה רצתה היא אותי רק כי היה לה נוח... כי רק
כך יכלה להקדיש את כול כולה וזמנה לבלט ולא לדברים פעוטי
ערך... להיות הכי טובה שאפשר. לי לא היה איכפת שכך היא, נהפוך
הוא, כל דקה, כל שנייה שניתנה לי להביט בפניה היפות, הלבנות,
בגופה האלוהי, הרך ושרירי כאחד, כקטיפה של משי החוסה על שרירי
פלדה של חית טרף אקזוטית... להיות איתה היה הכול בשבילי.
אחר כך התרגלנו זה לזו...
הטלפון צלצל. אימי נפטרה. האישה היחידה שאהבה אותי יותר מכל
ואלפי מונים ממה שיכולתי אני לאהוב אותה... אמא. פתאום עברה בי
צמרמורת... ארזתי את חפציי ונסעתי לבית הוריי, לזו שאוהבת אותי
גם אחרי לכתה.