זיכרון.

אני בת 9. בוחנת את הציורים על השמיים... העננים שמשתלבים זה
בזה בתפזורת מושלמת שרק אלוהים יכול לבנות.  אני משחילה את
גופי הקטן לחלון שבחדר, ושוכבת עליו.

מישהו חכם סיפר לי פעם על איש אחד שהלך בשביל ונפל לבור. כשיצא
מהבור, יום למחרת, הוא הלך על אותו שביל ונפל לאותו בור. ביום
השלישי הוא הלך בשביל אחר.

אתמול שכבתי על החלון. בלי הרבה מאמץ... אני לא יודעת אם זה
יותר הצחיק או יותר דיכא אותי.

הדלקתי סיגריה, חשבתי על השכן בחלון ממול שבוחן אותי כל יום,
וראה אותי ערומה יותר פעמים מאמא ואבא שלי ביחד.

חייגתי. אין תשובה.

מישהו לא כל כך חכם אמר לי פעם שהאהבה תמיד מנצחת. התאמצתי
להאמין.

אבל עובדה שאתה לא פה. עובדה שכולם אומרים לי לוותר, להחליף
שביל. אולי ליפול לבור אחר...

חייגתי. אין תשובה.

זיכרון.

אני בת 16 ושלושה חודשים. שוכבת מכורבלת עם שמיכה אדומה מנוקדת
וכרית רטובה. דפיקות היסטריות על הדלת. זוג עיניים רטובות
בוהות במבט עצוב בדלת הנעולה.

לא חייגתי. אני יודעת שלא תהיה תשובה.