שפופרת הטלפון החליקה מידי למקומה והשיחה ניתקה. נשכבתי על
המיטה והרגשתי את הלב שלי נקרע מהמקום.
השעה שמונה שלושים ושתיים ואני יוצא ברוורס עם הפורד אסקורט
88' האדומה שלי מהחנייה, והמנוע שלה משמיע חירחור קולני כמו
הלב הגוסס שלי.
השעה שמונה שלושים ושבע ואני משתלב בכביש הראשי, מתכונן לנסיעה
הארוכה הזאת, נסיעה מחוף לחוף במשך שתיים עשרה וחצי שעות.
השעה שמונה שלושים ותשע ואני חושב עלייך בפעם הראשונה, מוותר
על הנסיונות הפתטיים שלי להדחיק אותך ממוחי, אני מנסה לחשוב על
אמש, מתאמץ באופן הכי מאולץ שיש להחזיר את הדמעות שלי ברוורס
לעין, כמו את האוטו.
השעה שמונה וארבעים בדיוק ואני כבר בוכה, בלי בושה, הרוח מפדרת
לי את השיער ומורחת את הדמעות, אני מנסה נואשות להתעשת, להוציא
את הפרצוף המדהים שלך ממחשבותיי המעורבלות, מזכיר לעצמי שוב
ושוב את מעשייך.
חולפות מספר דקות ואני יודע שהכל מיותר, הנסיעה הזאת, בזבוז
הזמן הזה. אני יודע שאני לא מסוגל לצעוק עליך, אני יודע שאני
לא מסוגל לפגוע בך או לכעוס עליך.
אני מנסה שוב להדחיק, חושב לעצמי האם ניתן לתקן את זה, או שאני
משלה את עצמי. זה היה לי הלילה הראשון ללא שינה מאז שנפגשנו
בפעם האחרונה, והשעה כבר תשע וחמש דקות, ואני נזכר שוב בפתקים
שכתבת לי, אני נזכר איך נהגתי לקרוא אותם בהתרגשות בכל פעם
ששלחת לי אותם ממושבך בשורה השלישית אליי, בשורה הראשונה
משמאל. שמרתי את כולם, את כל הפתקים.
אני נזכר איך נהגנו ללכת יד ביד בהפסקות ואיך התנשקנו בפעם
הראשונה, בתחנת האוטובוס לפני שלושה חורפים, במבול הכי זועם של
השנה.
השעה תשע ושלוש עשרה דקות וממשיכים לעלות בי הזכרונות, אני
משחזר את המגע הרך של ידך בידי, נזכר איך הבטחת לי לפני שעברת,
שתמשיכי לשלוח לי את אותם הפתקים הקטנים רק שמעכשיו הם יגיעו
על ידי שליח שמנמן של "פד-אקס", איך צחקנו ונצבט לי הלב
כשהעינים שלנו נפגשו וישבנו על החוף, מסתכלים על השקיעה יד ביד
ומקווים בלב שנשרוד את זה.
השעה תשע חמישים ושמונה ומרוב בכי אני כבר בקושי רואה את פס
ההפרדה הצהוב שעל הכביש, מנווט בקושי את האסקורט האדומה לנתיב
הימני ותוהה בו זמנית לראשונה אם אי פעם אפסיק לאהוב אותך,
הלב אומר לי שלא, אבל הראש מתלבט. את אהבתי הראשונה.
אולי לא אמרתי לך את זה מספיק אני חושב לעצמי, אולי חשבתי שזה
מובן מאליו. אבל אני באמת אוהב אותך. ושוב אני חושב אם אפשר
לתקן את זה, או שאני סתם משלה את עצמי.
השעה עשר עשרים ותשע וסימנים של תשישות שוב מתחילים להופיע,
אני עובר ליד תחנת דלק בעיירה חקלאית שוממת אבל לא מתפתה, נזכר
שהנסיעה עוד ארוכה. נזכר בפעם הראשונה שדיברנו, נזכר בברק
בעייניך ושוב נצבט לי הלב.
השעה כבר ארבע ארבעים וחמש והשמש מתחילה לשקוע במערב, את חמש
השעות האחרונות ביליתי במחשבות עלייך, מתעלם לגמרי משישים ושבע
השיחות שלא נענו בפלאפון הישן שלי, כולן ממך.
לחיי כבר קשות מדמעות שהתייבשו והייאוש שלי, מעורבב באהבה אליך
מתגבר. אני מרגיש מבולבל ומשלים עם העצב הזה, מקווה שתוכלי
לשנות אותו כשניפגש בקרוב, עוד מעט, רק עוד חמש שעות.
רק עוד חמש שעות ואני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך, על השעות
והלילות שבילינו ביחד, על השטויות שעשינו ביחד, הדמות המעורפלת
שלך עולה שוב ושוב במחשבותיי ואני נרדם על ההגה. שנייה לאחר
מכן אני מתעורר בדיוק בזמן בשביל להתחמק מקאדילק ישנה שמגיחה
מהמסלול הנגדי. אני שוב חושב עלייך.
השעה שמונה חמישים ושתיים ושוב אני בוכה, חושב האם נוכל לתקן
את זה ולחזור להיות ביחד כמו תמיד.
לא, לא נוכל, אני יודע. זה גמור.שברת לי את הלב. אני סוטה
מהכביש.
השעה אחת עשרה שלושים ואחת וכוחות החילוץ מוציאים מהנהר גופת
גבר לבן, כבן עשרים ממכונית פורד אסקורט אדומה. שברתי לך את
הלב.
|