באת עם ארגז מקרטון - סתם ארגז, לא קטן, לא גדול. ריק, סתמי.
כמונו, לא? כמו שאמרת עלינו, על מערכת היחסים שלנו. שהייתה
לנו. דפקת בדלת, שרק לפני כמה ימים היית נכנס בה חופשי. לא
היית צריך לדפוק. ועכשיו - רשמיות, קרירות. דלת מזורגגת.
"היי", אמרת. אני חושבת שלקח לי איזה עשרים שניות לענות לך,
כיוון שהייתי עסוקה מידי בלפרש ולנתח את ה"היי" הקטן הזה- איך
אמרת אותו, למה התכוונת. "היי", נזכרתי לענות. "מה שלומך?"
שאלת. שוב, שעה של התלבטויות והתחבטויות, ניתוחים ופרשנויות -
באיזו נימה נשאלה השאלה הזו? התנשאות? דאגה? נימוס? יאללה, כנס
ונגמור עם זה. חשבתי לעצמי, ומייד ביטלתי את המחשבה הזו -
מחשבה מטופשת, שסתם, מכחישה את העצב הנוראי הזה, את שיברון הלב
הזה. 'כנס ונגמור עם זה'. כאילו אני כועסת, כאילו אני אדישה.
כאילו אני באמת רוצה לגמור את זה- הדבר הנפלא שהיה לנו. אני
לא.
"אני חיה", עניתי. "אתה יודע... מה איתך?" שאלתי תוך כדי שאני
מובילה אותך לחדר, עם הגב אליך, מבטיי בוחנים את הדירה- בדקתי
אם לא נראו סימנים להרס העצמי שלי, לבלגן, שהחלו להופיע מאז
שעזבת אותי. "גם, את יודעת..." ענית. קפאתי. הסתובבתי אליך
ובהיתי בך, לא שמתי לב אפילו. המחשבות הרבות שהתרוצצו בראשי
לפתע פסקו כשמחשבה אחת תפסה את מקומן. 'זה נשמע כאילו גם הוא
מדוכא. אולי הוא עוד אוהב אותי? אולי הוא רוצה שנחזור?' לפתע
הבנתי שהסתכלתי עליך באופן מביך למדי, בשביל שנינו. חיככת
בגרונך ושאלת: "אז איפה הדברים שלי?" בקול גברי יותר.
פתחתי את הדלת לחדר שלנו. זיכרונות רבים הציפו אותי, רגשות
נוראיים עלו בי. הלב שלי פעם חזק יותר ויותר ככל שאני מביטה
בחדר ובמוחי עוברות תמונות; הנה אנחנו אחרי הפעם הראשונה, הנה
אנחנו ביום הולדת שלי - אחרי המסיבה, הנה אנחנו כשלימדת אותי
את המשחק הזה, הנה אנחנו כשהיית חולה, הנה אנחנו והנה אנחנו
והנה אנחנו, והנה אתה - עכשיו, אוסף את החפצים שלך, בקלילות,
כאילו כלום, כאילו אתה לא רואה אותנו גם, כאן, כשהיית חולה,
וביום הולדת שלי, ו... כנראה שאתה באמת לא רואה. אני מתיישבת
על המיטה, מסתכלת עליך אוסף את החפצים שלך, אוסף את הזיכרונות
שלי. לוקח אותם ממני. על השולחן מונחים כמה דיסקים, אתה עובר
עליהם ובודק מה שלך ומה שלי. הנה הדיסק של Coldplay, איזה דיסק
יפה, זוכר ששמענו אותו בבוקר החורפי ההוא שישנת כאן לראשונה,
ולקחת חופש מהעבודה, במיוחד בשבילי? אתה זוכר? אולי לא. אתה
פשוט לוקח את הדיסק ושם אותו בארגז הקרטון שלך, את הדיסק,
ואיתו את הבוקר הנפלא ההוא שאתה לוקח ממני. אז עברת על כל
הדיסקים, ולקחת את מה ששלך.
הו, הנה אתה פוסע לכיוון הארון. לגמרי בנינוחות. פותח אותו,
לגמרי בנינוחות. נרגענו מאז שפתחתי בפניך את הדלת, הא? אתה
יותר חופשי עכשיו. יופי לך. בין הבגדים שלי אתה מחפש את
החולצות שלך. הנה החולצה האפורה שלך. אתה זוכר איך שאהבת
שלבשתי אותה? זוכר שהייתי לובשת אותה כפיג'מה, ובבוקר כשהייתי
קמה ומכינה לנו קפה, היית מנשק אותי, מסתכל עליי ועל איך שאני
נראית עם החולצה, מחייך, ואומר לי שאתה אוהב אותי. אתה זוכר את
זה בכלל? מקפל את החולצה ומכניס אותה לארגז שלך. אתה פשוט לוקח
אותה ממני, אותה, ואת הלילות האלה. והבקרים האלה. ככה, בשנייה.
בתנועת יד קטנה של קיפול, לקחת ממני כל כך הרבה.
הו, הנה החולצה היפה שלך, זאת שלבשת ליום ההולדת של אחותי
הקטנה. אתה זוכר איך הלכנו איתה ועם המשפחה שלי לפארק, ושיחקנו
כדורעף, והשמש סנוורה אותך כל הזמן כי שכחת להביא משקפי שמש?
אתה זוכר את זה? לא, כנראה ששכחת. רק את החולצה לא שכחת לקחת
ממני. את החולצה, ואת היום הכיפי ההוא בפארק. תיקח, אין בעיה.
עוד משהו? אחרי שחרשת על ארון הבגדים, אתה מסתובב אליי, אני
יושבת על המיטה, לא ממש מרוכזת, או שבעצם כן, ואתה תוהה- מה לא
לקחת? "כן, מה עוד אתה צריך לקחת?" שאלתי. "אמממ... אני לא
יודע" גירדת בראש, חופר במחשבותיך, מתלבט. לפני כמה ימים לא
יכולנו להיות באותו חדר בלי להחליף מילים, נשיקות, חיוכים.
היום אנחנו לא יכולים להיות באותו חדר, נקודה. כלומר, אנחנו
יכולים, עובדה. אבל זה לא נעים במיוחד. איך דברים משתנים, הא?
"אני חושב שאני אלך עוד מעט", קטעת את חוט המחשבה שלי. "אה,
בטח, אין בעיה." קמתי, יצאתי מהחדר ופסעתי לכיוון הדלת של
הבית. פתחתי אותה. "טוב... ביי" אמרתי. "ביי. ואם אני נזכר
במשהו ששכחתי אז".. "אז אתה יכול להתקשר ולבוא לקחת את זה",
קטעתי אותך, חיוך עקום עלה על פניי. חייבים להיפרד עם קצת
אנרגיות חיוביות, לא? אז חייכתי. ניסיתי. "אוקיי." חייכת גם
אתה חיוך עקום שכזה. "ביי." אמרת וסגרתי אחריך את הדלת,
בעדינות.

באת עם ארגז מקרטון. באת, והלכת.