דאון-טאון ירושלים, שישי בערב.
בואו לראות יותר מידי אנשים, והרבה יותר מידי תוויות.
בין אם הם לבושים במכנסיים צמודים ושיער קרשי ונוצץ, או לבושים
בחולצה שחורה קרועה ושיער שלא סורק שנתיים. מין מוצא את מינו
באקווריום החברתי הזה. אקווריום אמרתי? סליחה, התכוונתי לשדה.
שדה גדול וירוק עם הרבה הרבה כבשים, ופרות.
אני לא מתיימרת להיות טובה מהם. גם אני מוצאת את עצמי ביניהם
מידי שישי... אבל לא מוצאת את עצמי...
עוברת ביניהם, מחפשת פרצוף מוכר. אה, הנה, החברה הכי טובה שלי!
"היי"... למה את עושה כאילו את לא מכירה אותי בכלל?
והיא הולכת לה למקום עם אנשים שהחולצות שלהם קרועות ושחורות
יותר ולא רק שהשיער שלהם מוזנח, הם גם שמים שחור בעיניים.
פולטים עשן במבט של "אני אדיש לעולם, אתה יכול להתפגר פה על
הרצפה ולא יהיה אכפת לי", תחרויות מבטים בין הבנים הכוסים
לבנות הכוסיות, מי שלא נשרפות לו העיניים מהעשן משיג זיון.
גבר.
תנו לי להסביר לכם משהו על הסטיגמות פה; כמה שאתה מדוכא יותר -
ככה אתה מגניב, או לחלופין, כמה שאתה מוזנח יותר - ככה אתה לא
שווה יריקה. תלוי במעגל החברתי שלך.
צוחקים, שותים, מעשנים, מזדיינים. הכל בשם הנעורים.
איזה נעורים? נערים לא רוצחים ואונסים. "אכול ושתה כי מחר
תמות", זו האמרה השולטת. פה, בדיוק פה, איפה שאתה עומד, נרצח
החבר הכי טוב שלי לפני 6 שבועות. אבל עבר, נגמר, מי זוכר. שישי
הבא נבוא שוב, בהמונינו, לעיר.