הזמן: העבר הלא כל כך רחוק - לפני שלוש וחצי שעות (פלוס
מינוס)

אימא הטיפה לי מוסר בעודי לוגם את התה החם ומחשבות של בן 15
עוברות בראשי. אני בחדר טיפולים של בית חולים. האחות החרמנית
מצליפה בי שוב ושוב עם שוט העור שלה. ''אתה רוצה עוד? כן? אתה
רוצה עוד?'' דמיינתי אותה צורחת עליי בעודה מפשילה את מכנסיי
ואני מתחנן לעוד. אימא המשיכה לדבר ולדבר ואני כרגיל עונה כן,
לא ובסדר, כשבעצם כל מה שאני אומר לאחות החרמנית שבראשי זה
להמשיך ולהמשיך ולה...משיך. אפשר לומר שנגמרה הפנטזיה (המעולה,
אם יורשה לי לומר) כשאימא שאלה אותי שאלה מסוימת ולא עניתי
לעניין. אני חושב שבאותו רגע עניתי לה - ''כן, אני רוצה עוד
הפלקות בטוסיק הקטן והעגול שלי'' כשהיא בעצם שאלה אם אני רוצה
עוד תה.
הצלחתי להתחמק בכך שאמרתי שכואב לי הראש ורצתי לבית ספר.
כרגיל, אני מאחר. במהלך הריצה מחשבות רבות עברו בראשי, ואף לא
אחת בעניינים שעומדים על סדר היום. אני חושב שהראש שלי מאוד
מלוכלך, אפילו לבן טיפש-עשרה. בכל מקרה, לא חשבתי רק על סקס,
חשבתי גם כמה השמש יפה היום וכמה הציפורים מאירות את העצים עם
ציוציהן. בעצם, אני חושב שחשבתי רק על סקס.
הדרך לבית ספר תמיד כל כך ארוכה ומייגעת, חשבתי, למה לא יכלו
לבנות מדרגות נעות, מסוע או פשוט לא לבנות בית ספר? אפשר ללמוד
בבית כמו במאה ה-19. גם ככה כרגע יש מספיק חכמים בעולם ל-50
השנים הקרובות.
הגעתי לאמצע הדרך כשמכונית הסובארו הכחולה של השכן השמן עם
השיניים הרקובות החלה להתקרב לעברי. הפנייה לא הייתה כל כך
רחוקה וניסיתי להגביר את צעדיי כדי להתחמק ממנו. היה מאוחר
מדי, השכן עצר והחל לצעוק לעברי ''רז בוא אני אסיע אותך'.' הוא
נראה כמו פדופיל, חשבתי בעודי מתקרב למכונית הכחולה. כבר ממרחק
של 20 מטרים אפשר היה להריח את ארוחת הבוקר שלו, אני מאמין
שהיום הוא אכל כבר מנת בצלים ושום. הגעתי למכונית והוא המשיך
לצעוק, למרות המרחק הקצר שהיה בינינו, מחייך ''בוא, אני אסיע
אותך טרמפ לבית הספר!''
''לא, אני חושב שאני אלך היום,'' השבתי.
''אני מתעקש!'' לא הייתי יכול לסרב, אני חייב לסבול היום! כך
קבע האל ועם הקביעה הזו אסבול בשקט.
בדרך ניסיתי כמה שפחות להקשיב למוזיקת האופרה שהוא "הריץ"
במערכת החדשה שהתקין. ניסיתי גם להקשיב כמה שפחות לשכן, שניסה
לשיר יחד עם הזמר ומה שיצא מפיו היו עיוותים בג'יבריש חסרי טעם
ועם המון ריח. בדיוק כשאני חושב שאני לא יכול יותר ואני עוד
רגע אקיא את כליותיי על ריפוד העור המכוער שלו, הוא עוצר ואומר
בחיוך רחב (לצערי) ''הגענו.'' עצרתי את נשימתי, פתחתי את הדלת
ואמרתי בנשימה עצורה ''תודה רבה.''
אוויר נקי, אני לא מאמין שאני נושם אוויר נקי. למען האמת,
האוויר לא כל כך נקי, מפעל הגז שבסביבה הוא הסיבה, כך שרוב
הסיכויים שב-20 השנים הקרובות אחלה בסרטן, אך לפחות לא אסבול
בפה מטעם הלוואי מהשום והבצל שהשכן נוהג לאכול כל בוקר.
כמובן שאיחרתי בשנייה בלבד והטילו עליי עבודה, וכמובן שאני
צריך להשלים אותה אחרי הלימודים כדי שלא ישעו אותי, וכמובן
שבכל זאת נשאר לי טעם לוואי מארוחת הבוקר "הבריאה" של השכן.

השעה הראשונה עברה די בקלילות. אחר כך עברה השעה השנייה ואחר
כך הגיעה השעה השלישית, שחיכיתי שיקרה בה הנורא מכל.

הזמן: ההווה - השעה השלישית - מתמטיקה

"התכוננת למבחן?" שאל אותי חברי המעצבן והחנון, יוסי.
"לא, איזה מבחן?"
"במתמטיקה, טיפשון!"
אני מוכרח לעצור את הזמן בקטע הנוכחי כדי להבהיר מספר דברים:
אחד - יוסי אינו מודע שכיום וגם כבר לפני חמישים שנים לא
השתמשו במילה טיפשון. שניים - חשבתי שעצירת הזמן תוסיף לי זמן
כדי ללמוד למבחן. כנראה שהדבר לא יקרה.
"יוסי, דבר ראשון, ''טיפשון'' כבר לא באופנה, ולמען האמת אף
פעם לא היה. דבר שני, על מה המבחן?"
"על הסתברות וזהויות של סינוס, קוסינוס וטנגנס. הוא אמר לפני
שבוע, לא רשמת ביומן?".
בשלב הזה אני מאוד עצבני וכמעט מרביץ לאדם הממושקף והגמד שעומד
מולי, אך אנסה לשלוט בעצביי, שבוודאי יחלפו בקרוב ואשאל שאלות
נוספות.
"יוסי?"
"כן?"
"אנסה שוב לנסח את דבריי בשתי נקודות. אתה מוכן?"
"כן."
"יופי. דבר ראשון - חוץ ממך, אף אדם סלאש תלמיד סלאש יצור
בכיתה הזו לא מחזיק ברשותו הפרטית יומן, ככה שלא! לא רשמתי
ביומן. דבר שני - מתי בדיוק למדנו הסתברות, סינוס, קוסינוס
וטנגנס?"
"בכל החודשיים האחרונים. איפה היית בדיוק?"
אני מנסה לחשוב איפה הייתי וכל מה שעולה בראשי היא האחות
החרמנית והמצליפה, ושדייה הענוגים הקרבים לפרצופי החולם. אוי,
כנראה ששיעורי מתמטיקה היו השעות המסוימות שחשבתי עליה, ועכשיו
כל מה שאני יכול לרשום למורה במבחן זה ''הצלפה + הצלפה = שתי
הצלפות''. אני אפילו לא בטוח שהתרגיל הזה נכון. בטוח צריך לחשב
גם את סיכויי ההסתברות שהצלפה א' תפגע וב' תחטיא, או ש-ב' תפגע
ו-א' תחטיא. אני גם די בטוח שצריך לחשב כל דבר אפשרי לפני, כמו
למשל היכן ההצלפה נוחתת והאם המקום שבו היא פוגעת באמת גורם לה
להיחשב כהצלפה. עכשיו, כשאני חושב על זה, מתמטיקה זה מקצוע די
מעניין. פעם הבאה אשתדל לאבד את הריכוז בשיעורי לשון.  "כנראה
שפשוט לא הקשבתי." יוסי נראה מופתע והמום עקב התשובה ''הבוטה''
שלי. פעם הבאה שיהיו לי כאלה מחשבות על סיכויי הסתברות אשתדל
לחשוב מה ההסתברות שאפגע ליוסי בראש בבעיטה מסובבת. אני די
בטוח שהסיכויים גבוהים.
המורה כרגע נכנס לכיתה ואני לא יודע כלום, אך, כמו שחשבתי
לעצמי לפני רגע או שניים, פעם הבאה אפנטז בשיעורי לשון.

חילוק המבחנים תמיד איטי ומעצבן. אף פעם לא תדע מה בדיוק יש
בדף המקומט הזה עם החשיבות הענקית הזו, האם הוא מכיל כל מה
שדרוש לאדם כדי להיכשל במבחן או שמא הוא מכיל תרגילים קשים
פחות? אני רק יכול להיות בטוח שבשבילי הדבר לא יהיה קל.

הזמן: הווה - שעת מבחן (שעת הכישלון בעוד שעתיים)

המורה חילק לי את הדפים, שהפכתי בידיים רועדות. אני כרגע מתפלל
לנס ואני יודע שהוא לא יגיע. מישהו למעלה בחר בדיוק ביום
המתאים לצאת לחופשת סקי קצרה בהרים המושלגים של גן עדן. בכל
מקרה, המבחן לבן כהרגלו עם שרבוטים לא מובנים, בשפה שאני די
בטוח שאף אדם בעולם באמת ירצה להבין, ובכל זאת מלמדים אותה כבר
אלפי שנים. כל מה שאני יכול להגיד ברגעים אלה זה "חבל" - מילה
אחת בודדה, שמבהירה את מצבם של האומללים בעולם. אני חושב על
מקצועי בעתיד, שר החינוך, או יותר נכון שר החינוך הנערץ ביותר
בהיסטוריה של שרי החינוך בעולם. כן, כן, לא בארץ, בעולם! אני
אבטל את המקצוע הקרוא מתמטיקה ואשאיר רק את המקצועות שבאמת
הכרחיים לנו, כמו... כמו... בעצם אין מקצוע הכרחי באמת. מצד
שני, אם אני אבטל את הכל, אז אהיה מחוסר עבודה, וזה חבל, עד
שהגעתי למעמד של שר חינוך, מעמד ש''כל ילד שואף להגיע אליו''.
כנראה שבכל מקרה אצטרך להשאיר כמה מקצועות עבור התלמידים
המאוכזבים משר החינוך שלהם, אבל בכל מקרה החלטתי נחושה,
מתמטיקה אני אבטל לצמיתות!
כדאי שאקח כעת דף מדפדפת החשבון, שאף פעם לא התאמצתי לפתוח.
אני קורע את הדף בעדינות, ידיי עדיין רועדות, וחושב לעצמי שאם
עכשיו הייתה יוצאת צפרדע מתוך הספר ומתחילה לשיר שירים מהמחזמר
''קאטס'' ורוקדת קצת סטפס, אז המצב בכיתה היה מאוד משעשע, אך
משום מה הדבר לא קרה ועדיין הדיכאון שורר בכיתה הלבנה והמדכאת.

משבצות מוות, או - חיים בצל קו אדום

כל מה שראיתי מול עיניי הגדולות היה דפדפת החשבון חסרת
המשמעות, אותה דפדפת, שהייתה ריקה, הפכה לריקה יותר מול עיניי,
כשהמשבצות החיות בתוכה צוחקות לי בפנים. רק המחשבה איך אמלא
אותן, בדבר בעל משמעות מתמטית ולא בשירבוטים חסרי תועלת,
הטרידה אותי. המשבצות עולות לי בזרם חשמלי בלתי נראה לקרנית
העין ומתחילות להשפיע על הדימיון. אותו דימיון שחשב לפני שלוש
וחצי שעות (פלוס מינוס) על האחות החרמנית חושב כעת על המשבצות.

המשבצות בדפדפת חלולות, ריקות, חסרות כל משמעות וחשיבות ומלאות
בריק לבן וחולני, שנראה כמרוצה מעצמו ברגעים אלה. כל המשבצות
אחידות, כולן מסודרות כמו חיילים במסדר, ללא חיים. אותו דימיון
לחיילים הופך אותן למאוד גבריות. לכולן אותו עיטור מוות, ריבוע
דק, כחול ומכוער,כאילו נלקח מתוך פרסומת המדגימה את יתרונות
הטמפונים. כשאני חושב על זה, אותו עיטור נועד להיות מכוער. אני
מרחם על עיטורים כאלה. כל המשבצות-חיילים נעמדים דום כשהמפקד,
הלא הוא קו השוליים האדום, מפחיד אותן בכך שהוא משתרע על כל
הדף, ונראה כמי שהולך להכות אותן ולהטיל בהן פחד (על משבצות
מוכות שמעתם?) ובדפדפת טרור. כמו כל תלמיד שלא יודע את התשובות
לבחינה, שרבטתי ציורים וקריקטורות מעליבות על "החיילים". בשלב
מסוים נמאס לי, תלשתי את הדף וניסיתי לחשוב, אך הריבועים, שכל
כך סימטריים, כל כך מושלמים ויחד עם זאת כל כך מכוערים, החלו
לעצבן אותי. החלטתי להטיל כאוס בתוך הדפדפת ולקחתי את המחק.
אני הולך להפוך את העולם על פיו, ולהתחילו מחדש כפי שאני רוצה.
אנסה למחוק את אחד הריבועים, כך שאם יעלם, שאר הריבועים יפלו
כמו החיילים בוייטנאם, אך הדבר לא קרה ("כמו בוייטנאם")
והדפדפת והמבחן המשיכו להתקיים, כמו לב פועם של אדם מת. הריבוע
נשאר ריבוע ועיטור התכלת המכוער שסביבו נשאר מכוער, וכנראה
שתמיד יישאר. בשלב זה אני מרחם על אדם אחד יותר מעל עצמי,
מנכ"ל חברת דפתר. מה הוא חשב לעצמו כשהחל ליצור את המחברות
והדפדפות בצורה מסחרית? איזו תועלת הביא לעולם או לעצמו? גם אם
הדבר הפך אותו למיליונר, אני לא חושב שזה בהכרח שווה את
הכיעור, שמסתתר בצורה מאוד גלויה בתוך הדפדפת הזאת.
קול חזק מאוד נשמע כרגע ואני לא יודע מהו. קול עליז ומעצבן שאי
אפשר להימנע מלפזם אותו למרות היותו דבילי עד מאוד. אני מתחיל
לזהות, זה מתקרב, זה מנפץ לי את כל המחשבות, זה הצלצול! איזה
נפח של דרמטיות הכנסתי בדבר כה פעוט. אני גאה בעצמי עכשיו. מצד
שני, אם היה כרגע צלצול אז
המבחן נגמר. נגמר הזמן.
הדפדפת ריקה וגם המשבצות.
נכשלתי.

עתיד - אישה מלאה ונחמדה

אני נוסע באוטובוס לכיוון העיר, לפגוש את החבר'ה, כמו שיוסי
אומר או, כמו שאני אומ, לפגוש חברים שלי. על הדרך מצויות כמובן
מהמורות כבדות בכביש ואני מתקשה מאוד להירדם. זהו דבר נדיר
מאוד באוטובוס למצוא אדם שאינו ישן. מצד שני, אין לדעת מי ישן
באמת ולמי פשוט לא נעים מהעובדה שהוא היחיד שלא ישן, אז הוא
עוצם עיניים בצורה מזויפת. החלטתי להסתכל דרך החלון. הנוף
המשעמם של העיר בטוח ירדים אותי. עוד בניין ועוד בניין, הו,
הנה הפתעה, עוד גוש בניינים שתקוע באמצע שום מקום. כן חברים,
אני כרגע ברמת אביב ג'. אני לא מבין למה ''אגד'' ו''דן'' בכלל
טרחו לשים כאן תחנות אוטובוסים, הרי לא תמצאו אנשים עולים כאן
על אוטובוסים ממילא, מי יכול להרשות לעצמו דבר כזה בשכונה
שכזו?
לפתע ראיתי שלט חוצות, עוד דבר שהוא "מאוד נדיר" בעיר הריקה
והמשעממת הזו. על השלט מונחת פרסומת מאוד משכנעת של המרכז
הרפואי החדש בהרצלייה ''תסתכל אל העתיד''. הפרסומת מציגה עצמה
בגאווה, ואני, בתור אדם שאין לו כל כך מה לעשות כרגע, החלטתי
לחפש אחר אותו מר או גברת עתיד באוטובוס. הסתכלתי ימינה,
הסתכלתי שמאלה, אחורה וקדימה ואף עתיד לא נראה בעיני. לאחר זמן
מה (אני מתבייש להודות שכבר חלפו להן 10 דקות), בדיוק כשהחלטתי
שהמשחק די דבילי וכדאי לנסות למצוא תחליף אחר לשעמום, הופיעה
במושב לידי, שהיה ריק שנייה קודם לכן, אישה בשנות ה-50 לחייה
אוכלת בגט צרפתי להנאתה עם פסטראמה ומלפפון חמוץ, והדבר הזכיר
לי את אותם הימים בבית ספר, בהם תמיד אני הגעתי עם לחם זול
תוצרת עזה מרוח בשוקולד ''השחר העולה',' וכל שאר התלמידים
הגיעו עם אותו בגט צרפתי עם פסטראמה ומלפפון חמוץ מתרחקים ממני
כי מפחדים שהריר שלי ידבק לאוכל שלהם. אותה גברת בירכה אותי
לשלום, ואני, שלמען האמת, קצת בהלם ממה שקרה כאן עכשיו, שאלתי
מגמגם "מי את?"
היא חייכה אליי חיוך ספוג בטוב לב ואמרה "חיפשת אותי, הנה
באתי."
קצת מופתע. היה לי ברור שמשהו מאוד מוזר מתרחש במושב לידי
והחלטתי לשאול את השאלה המטומטמת מכולן "את ה... העתיד?"
"הגיע הזמן שירד לך האסימון, בחור צעיר." חשבתי לעצמי שזה די
מתאים לעתיד לדבר בפתגמים ובמילים כמו ''בחור צעיר'', והחלטתי
שאני מסכים עם האישה שהיא ה-עתיד.
"אז מה את עושה פה עכשיו?" שאלתי אותה בתום לב.
"דואגת שלאדם שיושב מאחוריך לא תתפוצץ חגורת הנפץ, וכך אציל את
כולם!"
אני די בטוח שברגעים אלה הפרצוף שלי הופך כולו למלפפון רקוב,
כי כמו אותו מלפפון רקוב, שמאוד פוחד שיזרקו אותו לפח, כך גם
אני פחדתי.
"יש מחבל מאחוריי?" שאלתי באותו פחד עם אפקט הריקבון.
"לא, רק התלוצצתי, אבל זכיתי כרגע בחמישים שקלים ממר עבר..."
"אהה, בדיחה טובה," אמרתי בעודי חושב כי האישה מטורפת וצריך
מיד לעצור אותה על גרימת התקף לב לאנשים בגיל צעיר. אחרי
שהרגעתי את זרימת הדם בעורקים שלי החלטתי לשאול שאלה יותר
מטומטמת מהשאלה הראשונה ששאלתי, כי בכל זאת, האישה עם הבאגט
הופיעה משום מקום.
"מר עבר תמיד כזה טיפש, שהוא מתערב עם מישהי שיודעת הכול על
העתיד?"
נשמתי לרווחה לאחר שהוצאתי את השאלה הטיפשית ביותר שנשאלה
בהיסטוריה, כשמספר נקודות אחריה נמצאים משפטי הפתיחה שגברים
אומרים לנשים באמצע הרחוב כדוגמת ''אבא שלך גנן? אז איך יצאת
כזאת פרח?''
גברת עתיד כחכחה בגרונה. כנראה היא ידעה שאני עדיין חושב.
בעצם, בטוח היא ידעה שאני עדיין חושב, אז החלטתי בחוכמה רבה
להפסיק לחשוב. "מר עבר הוא אדם מאוד ממורמר. הוא, איך לומר זאת
במילים פשוטות? תקוע בעבר... והוא יעשה הכול כדי לנצח. עכשיו
הבנת, בחור צעיר?"
"לא," השבתי מגמגם.
"אם לומר לך את האמת, ידעתי שלא תבין."
"אז למה לא הסברת מלכתחילה?" התפלאתי על חוסר השקעת המחשבה של
גברת עתיד.
"אני כבר בת שלושה מיליארד שנים, לפני שהיה אלוהים ידעתי שיהיה
אחד. אתה לא מצפה מאישה מבוגרת כמוני לזכור כל מה שהיא יודעת
מראש, נכון?"
"כן, נראה לי שאני מבין אותך. ו-יש אלוהים??בעצם, תתעלמי
מהשאלה הזו, אני מפחד מהתשובה." אחרי שאמרתי דברים אלה כמעט
והתפוצצתי מצחוק. דמיינתי בראשי את גברת עתיד ומר עבר מנהלים
סקס לוהט במשך כמה מיליארדי שנים ואז נפרדים על רקע היסטורי.
בעקבות זאת הם מתמלאים כעס ומחליטים להמר אחד נגד השני
למחייתם. אני די מרוצה מהדמיון המפותח שלי.
"טוב, אני אסביר לך, אך לפני כן רציתי להבהיר דבר אחד, אני ומר
עבר לא קיימנו יחסי מין כבר מיליארד שנים, אלא אם כן תוסיף את
הערב שבו השתכרנו מוודקה עם ההווה, ואז זה אומר שלא קיימנו
יחסי מין שמונה מאות מיליון שנים, אבל אותו ערב לא נחשב!''
התפרצתי בצחוק למרות שניסיתי לרסן את עצמי. מי היה מאמין
שלגברת עתיד יש רזומה שכולל השתכרות בפומבי וסקס עם העבר, שלפי
דעתי גם כלל את ההווה, אך את זה אני כבר מעדיף לא לברר (אלא אם
כן ההווה היא אישה שדומה במקרה לאחות החרמנית, ואז הדבר היה
יכול להיות מעניין מאוד). הצלחתי לחזור לפנים הרציניות
המזויפות שלי וגברת עתיד שנעלבה מעט המשיכה "אני אומנם גברת
עתיד, אך מר עבר, הוא כמובן מר עבר, הוא יכול לשלוט על העבר
ולגרום לכל מה שאני מתקנת להתקלקל ולהיפך, לכל מה שאני מקלקלת
להיות מתוקן."
"אוקי, אז עכשיו, כשהבנתי, יש לי שאלה נוספת, שבוודאי גם עליה
ידעת מראש, ושכחת להגיד לי זאת."
"מה השאלה?" גברת עתיד שאלה, למרות שכבר ידעה אותה מראש.
"לפני השאלה שרציתי לשאול, למה שאלת מה השאלה אם את כבר יודעת
אותה?"
גברת עתיד השיבה בנימוס "מתוך נימוס, כמובן."
חייכתי ושאלתי את השאלה המדוברת "איך בדיוק את מנצחת את מר עבר
בקרב הזה?" זה היה השלב שבתור בן אדם, הייתי מבולבל לחלוטין,
ואני בטוח שבתור יחידת זמן גברת עתיד הייתה מאוד משועשעת
מהשאלות התמימות שלי.
"תבין, מר עבר עדיין בעבר, ואני בעתיד, אני מתקנת כל מה שהוא
עושה לא נכון, כי מטעויות לומדים, ובתור גברת עתיד אני רק
יכולה ללמוד עוד."
"כן, וגם על טעויות משלמים," ניסיתי להישמע חכם.
"כן, אתה מבין, את המשפט הזה לא כל כך אהבתי שבני האדם המציאו,
הוא לא עובד לטובתי."
"אני מבין. מה את עושה פה אם אין מחבל באוטובוס?" הגעתי לשאלת
מיליון הדולר,
"יש מחבל באוטובוס, פשוט הוא לא בדיוק מאחורייך. הוא יושב
בשורה הקדמית ליד הנהג."
"מה?" צעקתי ולאחר מכן החלשתי את קולי וחזרתי על השאלה בשקט רב
"מה?"
"זה בסדר, לא אמרתי לך כי ידעתי שתהרוס לי את התוכניות בכך
שתקים מהומה. בכל מקרה, אל תדאג, אני כבר אדאג בעתיד שהוא לא
יתפוצץ. הוא כבר לא התפוצץ בעבר," היא חייכה.
"זמן זה עסק מסובך," אמרתי לה, תוהה באמת מהי מטרת הזמן.
"אתה צודק, אני בעצמי לא בדיוק הבנתי מה אמרתי קודם, אבל זה
שייך לעבר. בכל מקרה, אני אלך מפה עכשיו, זו התחנה שלי.
להתראות, בחור צעיר". גברת עתיד קמה ואני, מאושר יותר מתמיד,
התיישבתי נינוח בכיסא ונרדמתי. לפתע התעוררתי. שיט, למה לא
שאלתי אותה למה היא לא עזרה לי במבחן? בכל מקרה, זה שייך לעבר
ואני צריך להסתכל על העתיד, שנמצא איפשהו שם במרכז הרפואי החדש
בהרצליה.

מחר בבוקר: יום יפה. אימא שותה המון קפה. אבא קורא המון
עיתון. אחר כך ילכו לעבודה ואני אמשיך לישון

קמתי עייף מתמיד והלכתי לבית ספר. כרגיל, אני מאחר. במהלך
הריצה מחשבות רבות עברו בראשי, ואף לא אחת בעניינים שעומדים על
סדר היום. אני חושב שהראש שלי מאוד מלוכלך, אפילו לבן טיפש
עשרה. בכל מקרה, לא חשבתי רק על סקס, חשבתי גם כמה השמש יפה
היום וכמה הציפורים מאירות את העצים עם ציוציהן. בעצם, אני
חושב שחשבתי רק על סקס.
כרגיל, מכונית הסובארו הכחולה של השכן עצרה לידי, וכרגיל,
למרות שסירבתי בהתחלה לעלות למכונית ולמושבי העור המצחינים
שלה, הסכמתי לבסוף. אפשר לומר שגם היום סבלתי כל הנסיעה.
איפה גברת עתיד, שתסדר לו פנצ'ר בדרך, חשבתי. אולי היא סידרה
ומר עבר דפק אותי (בטוח שהוא לא דפק אותה, הדפיקה האחרונה שלהם
הייתה לפני 800 מיליון שנים לפחות).
כמובן שאיחרתי בשנייה והטילו עליי עבודה, וכמובן שאני צריך
להשלים אותה אחרי הלימודים כדי שלא ישעו אותי, וכמובן שבכל זאת
נשאר לי טעם לוואי מהשום ובצל של השכן.
הסיפור שלי חוזר על עצמו, כך אומרים החכמים, כך גם סדר היום
שלי, ובכל זאת, אולי הפעם יקרה משהו שישפיע על מחר לטובה. בכל
מקרה, קיבלנו היום חזרה את המבחנים, וכמו שניחשתי, נכשלתי, אך
קיבלתי שתי נקודות על השרבוט שציירתי על הדף. לפעמים גם שתי
נקודות זה משהו.
ציפיתי לאפס.