הדג שחה במעגלים, עיניו מתרוצצות מצד לצד.
נראה היה כאילו הוא גדל בכל פעם שהוא עובר באמצע ומתכווץ שוב
בקצה.
"שב בבקשה, ראובן," אמר האיש שמאחורי השולחן.
רובי משש את משענת הכסא והתיישב, מבטו קבוע עדיין באקווריום.
האיש שמאחורי השולחן עלעל בניירות שמולו.
"איך אתה מרגיש הבוקר?" שאל מבלי להרים את מבטו מהניירות.
"מאה אחוז, ד"ר שירובסקי," אמר רובי מבלי להרים את המבט
מהאקווריום.
"יש לנו שני אורחים נחמדים, שמאד רצו לראות אותך," אמר ד"ר
שירובסקי, והרים את מבטו מהניירות, חיוך רחב על פניו. "אתה לא
מתנגד לאיזו שיחה קטנה, נכון?"
"לא," אמר רובי.
הדג עצר עכשיו, ונראה היה לו לרובי כאילו הוא מסתכל לו ישר
בעיניים.
"זו ד"ר שיטרית וזה ד"ר לוי," אמר ד"ר שירובסקי.
"נעים מאד," אמר רובי ולראשונה הביט באנשים שבחדר.
ד"ר שיטרית הייתה אישה כהה ומצומקת, שהאור הלבן מהפלואורסנט
השתקף לה בזגוגיות המשקפיים והסתיר לגמרי את העיניים. ד"ר לוי
היה אדם מבוגר וכפוף, כיפה רחבה מסתירה את רוב הקרחת שלו. ד"ר
שירובסקי עצמו היה שמן, כמו תמיד, והשיער שלו מסורק יפה הצידה,
כמו תמיד.
"כמה זמן אתה כבר כאן במוסד?" שאל ד"ר לוי בקול מתוק מדי.
רובי שלח לעברו מבט תמה. "כל הפרטים עליי נמצאים בתיק שלי,
לא?" והוא הצביע על ערמת הניירות שמול ד"ר לוי, שהייתה זהה
בדיוק לזו שמול ד"ר שירובסקי ולזו שמול ד"ר שיטרית.
"נכון מאד, ראובן," אמר ד"ר לוי, אילץ חיוך והשפיל את מבטו
לניירות.
אחרי כמה שניות שוב הרים את מבטו. "ארבע שנים... די הרבה
זמן..."
רובי לא ענה. הוא הביט עכשיו בצמרות העצים שבגן למטה, שנראו
מבעד לחלונות. אור השמש שחדר בין העלים היה דומה לאלף כוכבים
מנצנצים.
"ראובן, אתה יודע למה אתה כאן?" שאלה ד"ר שיטרית בקול צרוד
מעישון.
"כן," חייך לעברה רובי, "לשיחה קטנה."
ד"ר שיטרית השמיעה צחקוק צרוד. "התכוונתי, למה אתה כאן,
במוסד?"
"אההה," אמר רובי, עדיין מחייך, "כי אני משוגע."  
ד"ר שירובסקי אמר בקול רגוע "כמה פעמים הסברתי לך שאתה לא
משוגע?"
"אז מה אני עושה בבית משוגעים?"
"הסברתי לך גם שזה לא בית משוגעים. זה מוסד שעוזר לאנשים עם
בעיות."
רובי חזר לבהות במשחקי האור שבצמרות העצים. ד"ר שיטרית הדליקה
סיגריה.
"לא היית רוצה לצאת מכאן, ראובן?" שאל ד"ר לוי. "לנהל חיים
נורמלים, בחוץ?"
רובי הפנה אליו את מבטו, "מה זה חיים נורמלים?"
"מה זה חיים נורמלים?" חזר ד"ר לוי המופתע על השאלה. "אה...
חיים שבהם יש לך עבודה, משפחה, שאתה יכול לבלות את הזמן עם
חברים."
"יש לי פה הרבה חברים," אמר רובי בגאווה. "אלכס ממחלקה ג' הוא
החבר הכי טוב שלי, ומנשה..."
"כן," קטע אותו ד"ר לוי, "אבל יש כאן גם הרבה אנשים מוזרים,
שאולי לא כל כך כיף להיות איתם."
"אז מה? גם בחוץ יש די הרבה אנשים מוזרים. למשל, אלה שאני רואה
כל הזמן בטלוויזיה, שלובשים בגדים ארוכים בשיא הקיץ ומתנדנדים
כל פעם שהם קוראים ספר."
ד"ר לוי עיווה את פרצופו, אבל לפני שהספיק לענות, שאלה ד"ר
שיטרית "ובכל זאת ראובן, אין שום דבר שחסר לך בחוץ?"
"חול," אמר רובי ועקב במבטו אחרי העשן המתפתל מקצה הסיגריה
שבידה.
"חול?"
"כן, חול. יש כאן רק מרצפות ובגינה יש רק דשא ושבילים מאבן.
אין כאן אפילו גרגר אחד של חול."
הדג החל לשחות שוב במעגלים, כאילו שפתאום הוא נזכר שמה שהוא
צריך לעשות זה לשחות, והתנועה הפתאומית משכה מייד את תשומת
ליבו של רובי.
ד"ר שיטרית עלעלה בערימת הניירות שלה. "כתוב כאן, ראובן, שאתה
לא מספיק מרוכז."
רובי היה מרותק לאקווריום.
"כתוב גם שאתה כמעט לא משתתף בפגישות של הקבוצה. דווקא נראה לי
שמאד חשוב עבורך ללמוד לעבוד בקבוצה."
אחרי מאמץ ניתק רובי את מבטו מהדג, והסתכל לד"ר שטרית ישר
בעיניים.
"אבל אני אוהב להיות לבד. אף אחד כאן לא מלמד אותי להיות
לבד."
"אתה לא חושב שמנסים לעזור לך כאן, שפועלים לטובתך?"
"לא. מנסים להרעיל אותי."
"תסביר לנו בבקשה, איך מנסים להרעיל אותך?" נאנח ד"ר
שירובסקי.
"נותנים לי לבלוע כל הזמן תרופות, ואני בכלל מרגיש בסדר גמור.
קראתי בעיתון שזה מאד לא בריא. וחוץ מזה, כל הזמן מעשנים לידי.
גם על זה קראתי. רשום שם שמי שמעשנים על ידו יותר מדי, בסוף
מקבל סרטן."
ד"ר שטרית הסמיקה קצת וחייכה. את היד עם הסיגריה, שהחלה להרים
קודם לכיוון השפתיים, היא החזירה לאט-לאט למקום.
"דיברנו על זה, רובי," אמר ד"ר שירובסקי, "התרופות שאתה מקבל
לא מזיקות לך, הן דווקא עוזרות. אתה זוכר שהיו לך פעם חלומות
מפחידים? בזכות התרופה שלקחת יש לך היום רק חלומות טובים."
רובי משך בכתפיו. "כן, אבל זה רק חלומות. בסוף אני תמיד
מתעורר, ואני עדיין נמצא כאן."
הוא הפנה את מבטו לחלון ועקב אחרי ענן אחד, אפור ושמן, שהתנהל
באיטיות מעל בנייני העיר.
ד"ר לוי הפך בהפגנתיות את ערימת הניירות. "בוא נעשה רגע ניסוי,
ראובן. נניח לרגע שאתה זה אני..."
"אבל אני זה לא אתה," חייך רובי, "אני זה אני."
ד"ר לוי עיקם את אפו. "כן, אבל רק נניח. זה לא באמת. נגיד שאתה
זה אני, כן? ואתה יושב כאן, ומנסה לשוחח עם מישהו כדי לדעת אם
אתה יכול לעזור לו. אבל אותו אחד בקושי מתייחס אליך, ורק מסתכל
כל הזמן על כל מיני דברים אחרים. ואם הוא כבר עונה לך, אז הוא
רק מנסה להרגיז אותך. מה אתה אומר, ראובן, זה לא היה מרגיז
אותך?"
"להתרגז זה לא בריא. קראתי שאנשים שמתרגזים מקבלים התקף לב."
ד"ר שירובסקי נחלץ לעזרה בחיוך. "מה שד"ר לוי מנסה לשאול,
רובי, זה למה אתה לא משתף איתנו פעולה בשיחה? אולי אם היית
עוזר לנו קצת יותר, היינו יכולים לארגן לך פעם איזו מתנה
נחמדה. אולי אפילו היינו נוסעים איתך לחוף הים. יש שם המון
חול, על שפת הים."
"לנסוע?" שאל רובי בדאגה. "בשום פנים ואופן לא. אתה יודע כמה
מסוכן לעלות היום על הכבישים האלה, עם כל התאונות?"
ד"ר שירובסקי שלח לחבריו מבט של ''אמרתי לכם'' ופנה שוב לרובי
"טוב, רובי, תודה רבה לך. אתה יכול לחזור עכשיו לחדר שלך."
רובי העיף מבט פרידה אחרון בדג ויצא החוצה.
"כן, משה, אני מסכימה איתך," אמרה ד"ר שיטרית לד"ר שירובסקי.
"אנטי חברתי, מנותק ופרנואיד. מה אתה חושב, ליאון?"
"אני חושב שבשלב זה באמת אי אפשר לשקול שיחרור," אמר ד"ר לוי.
ד"ר שירובסקי שרבט כמה מילים בפנקסו ואז קם ממקומו בכבדות.
"או.קיי. רבותיי, כבר מאוחר, ואשתי תהרוג אותי על בטוח אם אני
אאחר גם היום לארוחת ערב."
"כן," צחק ד"ר לוי, "אני מבין אותך במאה אחוז, משה. למה שלא
תקפצו לקפה בסוף שבוע, אתה וסימה?"
ד"ר שירובסקי נאנח. "איפה? בסוף שבוע אשתי לוקחת אותי
לחמת-גדר. תנסה אתה לשכנע אותה לרדת מזה."
ד"ר שטרית הדליקה עוד סיגריה והציצה בשעון היד שלה. "אוי לא,
אני חייבת לרוץ. מתחיל עוד מעט סרט שאני חייבת לראות ולא שמתי
על הקלטה."
אחרי שכולם יצאו, נשאר החדר חשוך ודומם.
הדג, שבינתיים הפסיק להסתובב באקווריום, הביט עכשיו באור
הדמדומים שמבעד לחלון.