"שמעתי שהמוציאים לאור מצפים בכיליון עיניים שרק תכתוב כבר עוד
משהו."
הוא מגחך מעט.
"אוכלי הגוויות משחרים לטרף."
היא נאלמת דום. נדמה שזרות פושה בפנייה, שנמתחות על עצמות
לחיים גבוהות כיריעות בד מתות. הוא מרים גבה חדה, גבוהה ובלי
רטט.
"מה יש?"
"שום דבר יותר מדי. פשוט שמעתי פעם את המשפט המדויק הזה. מכתב
של מילן קונדרה."
"כנראה שהוא פשוט מדויק."
חצי-חיוך חצי-עקום.
"דבר אחד אני לא מבינה. גם לא הבנתי אז. למה אוכלי גוויות?
איך?"
"פשוט מאוד. הם שובעים לשובע על חשבון המילים שלי. אוכלי
גוויות."
היא מתבוננת בו. עובר רגע.
"אוכלים אני מבינה. למה גוויות? מה גוויתי ביצירה כל כך חייה?
איך אתה יכול להגיד דבר כזה על המילים שלך עצמך?"
הוא מחייך שוב. הפעם במידה יתרה. ניצוץ בעין.
"תראי. כותב הוא סופר, כל הזמן. סופר הוא כותב, כל הזמן. מניח
שבילים של בנזין במציאות סביבו, תמיד. משרבט מילים תמידית,
במוחו אם לא בכתב. מושח צורות ורעיונות בשמן, ללא הרף. לא רק
כשהעט על הנייר.
הכתיבה המוחשית היא ההצתה. ההבערה של השבילים הנסתרים האלו. אם
השבילים חזקים, נכונים, הם תופסים. ויש בערה גדולה. בתוכך.
ראשית כל מתלקחים בתוכך, ואז מושמים בתזזיתיות לנייר.
אבל לאחר מכן, רק אפר. קצה האש. רק אפר שבילים נותר, לסמן היכן
השתוללה הלהבה. סימונים מתים ומטילי יריאה. גוויות מילים. דבר
מכתבי לא נראה שוב באותו האור הראשוני כאשר ניגשתי לדוש בו
שנית."
הוא סב על עקביו בחדות. גבו אליה, והוא ממנה והלאה. תחילה היה
נדמה לה שבכאב, או ברעש, או ברגש כלשהו.
לאחר זמן מה דומם היא משגיחה בכתפיו, שנרעדות קלות בשחוק שקט,
ומתכעסת עליו.
"מה יש? מה מצחיק? אתה עושה ממני בדיחה?"
סובב שנית להיעמד מולה, ברק חולה בעין פקוחה לרוחב.
"לא." אמר בשקט. "מעצמי."
שוקטים מספר שניות באיבה.
"את מבינה," הוא פותח, "מה שאמרתי לך עכשיו. הוכחה לעצמו. כבר
כתבתי את זה פעם. מילה במילה."
הבלבול נודף ממנה כמו סרחון. הוא ניגש לטהר.
"כבר כתבתי את זה פעם. את כל הסיטואציה, בשלמותה. מזמן.
בילדות. וכשכתבתי את זה? הייתי משוכנע שאני אוחז בידי פנינה.
יהלום הגותי וספרותי."
הוא עוצר לגחך, מדליק סיגריה, כובש את היד מרעד, ויורק באלימות
כלפי הרצפה. "רעדתי. ממש רעדתי. מהתרגשות."
הוא נוחר בבוז, שואף בכוח מהסיגריה האדומה, ופולט שני קילוחי
עשן חדים מהנחיריים.
"והיום. כשאני מדקלם את זה ככה. עם כל ההתאמות המדוייקות, כמו
שדמיינתי. כמו שרציתי, בדיוק. סרח עודף! רומנטיזציה נרגשת
ורטובה למציאות שאין בידי מילים טפלות שכאלו לבטא. הוכחה." הוא
מניד בראשו באיטיות כבדה. "אוכלי גוויות, כולנו."