על אדן החלון אני מונחת.
בחוץ זורם לו העולם בקצבו החיוני, צבעיו הססגוניים נראים לי
כמו קרנבל ריקודים של ארץ אקזוטית. בפנים נמצאת לה הדירה.
שלושה וחצי חדרים הם ממלכתי הרשמית. חקרתי את רובה. אינני
אוהבת לשכב באותו מקום פעמיים. צריכה אני מרחב והוא אינו ניתן
לי. מתגעגעת אני לחצר הגדולה של בעלי הקודמים. אל אדמת הטרשים
המוזנחת ועטוית העשבים. אל השיחים הנמוכים ועץ האשל הכפוף, אל
בן זוגי השחור והנאה ואל החופש, כמובן, יותר מהכל אל החופש.
אני פרסית יפהפיה. אין אחד שנשאר אדיש כאשר אני נכנסת לחדר,
מתופפת בגמישות אלגנטית ומצעפת מבטי סביב. כשנכנסתי אז לסלון
בו ישב אותו זוג צעיר שהפך אחר כך לבעליי, לא השכלתי להצניע את
דרכיי והם פערו מבטם לרווחה וקראו בהתפעלות.
הם שילמו חמש מאות שקלים וזאת למרות שאין לי תעודות. שמעתי
אותם אומרים שהיו מוכנים לשלם פי שתיים יותר.
יש להם תוכניות מאוד ברורות לגבי. בחלומותיהם אני תרנגולת
המטילה ביצי זהב.
בחלומותי הם תרנגולות ואני חתולה רעבה.
אני שונאת אותם. שנאה יוקדת. כזו ששומרים בנים להוריהם, עבדים
לאדוניהם, חיות בית לבעליהם. אפילו ברגעים בהם אני הולכת
ומתחככת ברגלם, מבקשת בהדרת כבודי ליטוף, מבט עיני אומר תיעוב.
אינני מתרפקת. לעולם לא תמצאו אותי מכורבלת בחיקם. אך אני
זקוקה למגע ידם. שלה עדין ורך, שלו כבד ומלטף. הם אנשים
עסוקים. טיפולם בי מסור וחסכן.

אדוני מתעורר וקם. הוא שם מים ומכין את הכוסות. בדרכו אל
הגילוח הוא חולף על פני ומניח את ידו על גבי. אחר כך אצטער,
אבל עכשיו אני מתמסרת. הוא מעביר ידו בשביעות רצון על בטני
ההרה והתופחת. הוא חושב שהשקעתו תשתלם, אך הוא טועה.
בתוכי צומחים להם החיים אט-אט כמו זרעים של שעועית על צמר גפן
רטוב ומוכתם, כמו גורי כשיוולדו. הם יהיו יפים ומתים כמו צאצאי
הקודמים. אדוני הראשון טמן אותם בחצר בקבר אחים קטן ורדוד.
עכברי השדה וודאי כבר מצאו את עצמותיהם הדלות.
גבירתי מתעוררת ולוגמת מספלה המהביל. עיניה מנומנמות והיא אינה
שמה לב אלי. לא יעברו דקות רבות ושניהם ייצאו לעיסוקם וייסגרו
עלי את הדלת.
הם מתכוננים לצאת וכרגיל שוכחים למלא את קערתי מזון. אני שותקת
שקט מרדני.
רק בעצמי אני פוגעת. רק בעצמי אני יודעת לפגוע.  
ברוב שעות היום אני לבד. אני מרבה לישון אך הבדידות עדיין
נושכת בי. לו רק היה נותר עימי בן זוגי השחור. אינני מפסיקה
לחשוב עליו. תמהה אני אם הוא עדיין חי. אני כועסת עליו שעזב
אותי אך בתוכי אני יודעת שזו הייתה אשמתי.  
לעתים כשאני מתבוננת החוצה ומבטי קולט קצה זנב שחור וגאה
המתרומם מהשיחים, ליבי מתמלא תקווה על כך שחזר בשבילי. אך אלו
הם רק חתולי הרחוב. ברגעי האכזבה האלה מתפתה אני לקפוץ למטה,
להסתכן בשבירת רגל, ולצאת בעקבות אהובי. אך הפחד מושל בי ואני
נותרת על האדן שפופה וכנועה, משתרעת לי לבסוף על רצפת השיש
הקרירה והנעימה.
יודעים אתם מהו סוד כוחה של חתולה על רצפת שיש קרירה? אולי
סירובה להשאר שם. לעמוד מול כל הפיתוי שבנוחות ובפינוק ולסרב.
הייתי רוצה להיות כזאת. כמו אהובי. אבל הנני מה שאני.
במקומו הביאו לי ג'ינג'י צעיר ובתול.
חתול אומלל. הוא באמת ניסה להיות עדין ומתחשב ואני רדיתי בו
בגסות. הוצאתי עליו את שאיני יכולה להוציא עליהם. יומיים גער
מעלי. לבסוף הרשיתי לו. קצת ריחמתי על המסכן וגם אני הייתי
זקוקה לפורקן. הם לקחו אותו בסוף עם חיוך על השפתיים ואותי
השאירו עם כרס שהולכת וגדלה. מדי פעם אני רואה במבטם המדושן
כיצד מחכים הם ליום בו יוכלו למכור את הגורים ולספור את הכסף.
אכזבה מרה ממתינה להם.
זו תהיה נקמתי הגדולה ביותר, אבל היא איננה היחידה.
כוחי גדל מרגע שהפכתי הרה. מוצאת אני את הדרכים הקטנות
והמעצבנות להעיק על עולמם.
את שערותי אני משירה בכל רחבי הבית. מדי שבועיים הם אוספים
כדור שיער בגודל של ראשי.
אני מקפידה להקיא את השערות שאני מלקקת על השטיח בסלון. הם
רוחשים לו חיבה מיוחדת וקשה מאוד לנקותו.
בשעות הלילה המאוחרות, לפחות פעם בשבוע, בין שתיים לשלוש, אני
מייללת אל עבר הדלת, וזאת למרות שתקופת ייחומי נגמרה. האדון קם
ממיטתו לבוש תחתונים בלבד ורודף אחרי ערום ושעיר ברחבי הבית.
"שקט" הוא צועק "תהיי בשקט. יש לי יום קשה מחר". הסיטואציה
משעשעת אותי ביותר.  
אני צריכה להתפנות. זהו הדבר המאוס עלי ביותר בדירה זו. הם
הציבו לי ארגז בחדר העבודה שלהם. את הארגז הם ממלאים בחול ים
רגיל ומעופש. הם לוקחים אותו ממגרש המשחקים שבהמשך הרחוב. הם
אינם מקפידים להחליפו בזמן. הפעם האחרונה הייתה לפני שבועיים
ועכשיו הוא כבר ספוג וגדוש. הפעם לא אכנע. אלך ואשתין על
מיטתם.
כוחי חלש כשאני קרבה אל המיטה. בתוכי אני יודעת שאיני יכולה
בלעדיהם. פוחדת אני לעבור את הגבול. אני חוששת שתמיד אפחד.
אחרת הייתי בורחת כבר בהתחלה, כמו אהובי.
כשרק הביאו אותנו לדירה הקטנה הזאת אני נכנעתי כמעט מיד,
הסתובבתי לי בסלון, ריחרחתי בהשלמה את המקום החדש, אפילו נתתי
להם בהיסוס ללטף לי את הפרווה.
הוא לא וויתר ולא מחל על ההשפלה וכל הערב נסגר לו בתוך הארון,
אפילו שרט את האדון כשניסה להוציא אותו בכוח החוצה, וכשהם
הסתכלו בטלוויזיה הוא נעמד על הקצה של המרפסת, בצד הרחוק של
הסורגים ונהם שם כל פעם שמישהו התקרב אליו. "אני לא נשאר כאן",
הוא אמר לי ובלילה הוא קפץ למטה. "חכה לי", צעקתי, "חכה לי".
אבל שנינו ידענו שאני לא אקפוץ אף פעם מהקומה השניה אל החירות
ומה שבאמת רציתי לבקש הוא "תשאר איתי. בבקשה תישאר". הוא לא
נשאר. בלילות קרים ובימים חמים אני מקנאה בו וכועסת. ביחד
בוודאי היה פחות נורא, אבל חופש הוא מחיר כבד, אפילו בשביל
אהבה. איני יכולה לבוא בטענות לאיש. רק לעצמי.  
אני חושבת שאלך עכשיו לישון.