כל כך הרבה דמויות זזות מסביב, אבל היא לא מבינה מה קורה. כל
כך הרבה רעש, אבל היא לא מבינה מילה. מנסה להדחיק את הזכרונות
מאתמול בלילה, אבל הם לא מניחים לה.
מפנה מבטה לחלון, בחוץ יום יפה, אבל היא רואה הכל אפור. בוהה
בלוח, אבל במקום לראות את הסיכום בהיסטוריה היא רואה את מה
שקרה אתמול, רץ מול עיניה.
הצל שרודף אחריה ותופס אותה, הצל הופך לדמות מטושטשת שמאיימת
עליה בסכין כדי שתשליך את הפלאפון לרצפה. הדמות השניה שמפשיטה
אותה. היא לא יכולה יותר, עוצמת את עיניה מקווה שהזכרון פשוט
ימחק, אבל לא. הזכרונות ממשיכים לרוץ לה בראש. "לא!!", היא
צועקת, שוכחת שהיא בכיתה.
היא שומעת קולות רחוקים שקוראים לה, פוקחת אט אט את עיניה
ורואה שכל הכיתה בוהה בה. המורה שוב שאלה: "את בסדר?"
היא לא ענתה...