צעדים, הקולות הולכים ומתקרבים. והיא מנסה לצעוק "אני כאן",
אבל כל מה שיוצא מפיה הוא יבבה חלושה.
שרועה על הרצפה בלי יכולת לזוז, מנסה להתרומם, אבל הרגליים
כאילו לא שם. והיא שוב שומעת את אותם אנשים, מקשיבה לקולם,
ולאט מזיזה את היד, תופסת אבן ומשליכה אותה לכיוון הקולות.
והצעדים מתקרבים במהירות, רואה פרצוף מטושטש, היא כבר לא מבינה
מה הם אומרים, אבל הטון כל כך מרגיע...
היא מתעוררת בחדר זר, ריח של תרופות. מנסה לקום ולא מצליחה,
מנסה לדבר, אבל היא חלשה. הדלת נפתחת ושוב חושך, היא כבר לא
רואה כלום, רק שומעת צפצופים מוזרים וצעקה אחת "אנחנו מאבדים
אותה", ושקט...