צעדים, הקולות הולכים ומתקרבים. והיא מנסה לצעוק "אני כאן",
אבל כל מה שיוצא מפיה הוא יבבה חלושה.
שרועה על הרצפה בלי יכולת לזוז, מנסה להתרומם, אבל הרגליים
כאילו לא שם. והיא שוב שומעת את אותם אנשים, מקשיבה לקולם,
ולאט מזיזה את היד, תופסת אבן ומשליכה אותה לכיוון הקולות.
והצעדים מתקרבים במהירות, רואה פרצוף מטושטש, היא כבר לא מבינה
מה הם אומרים, אבל הטון כל כך מרגיע...
היא מתעוררת בחדר זר, ריח של תרופות. מנסה לקום ולא מצליחה,
מנסה לדבר, אבל היא חלשה. הדלת נפתחת ושוב חושך, היא כבר לא
רואה כלום, רק שומעת צפצופים מוזרים וצעקה אחת "אנחנו מאבדים
אותה", ושקט... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.