היה זה בוקר בהיר באביב שנת תשנ"א. היה זה יום שבת, ורוגע
מסוים נח על ביתנו. נרות השבת עוד דלקו. אמא ישבה במרפסת,
קוראת לאור השמש. אבא היה בבית הכנסת ואיתו אלקנה, אחי הגדול.


תמיד שאלו אותי איך זה שאנחנו משפחה חרדית, אבל יש רק שני
ילדים במשפחה. זאת כיוון שהקדוש ברוך הוא החליט לסגור את רחמה
של אמי לאחר שבאתי לעולם. מספרים שהייתה תקופה ארוכה מאד שאבי
נהג לצעוק על אמי ללא הפסק, והאשים אותה בכך. הוא האשים אותה
בכופרות, כיוון שבגללה לא יכל לבצע את מצוות "פרו ורבו". הוא
צעק עליה. הוא הכה אותה. פעם אף איים עליה באקדח, שהחזיק
במגירה לצד מיטתו, אך היא שתקה. "הכל מאלוקים," נהגה לומר
ביחסה לגורלה המר. "כך רוצה הוא, וכך יהיה."

שנתיים לפני כן הבאנו כלב. הכלבה של שמריהו, חברו הטוב של אבי,
המליטה בשעה טובה 8 גורים מרחמה, 6 מהם זכרים. שמריהו שמח, אך
ידע שלא יוכל להסתדר עם כולם בביתו, ולכן הפציר באבי לקחת אחד.
אבא היסס בתחילה, אך אלקנה שכנע אותו. מתניה קראנו לו, ואין שם
בעולמנו שהתאים לו יותר. מתניה היה כלב קטן וצחור כשלג. תמיד
במקום לשתות מים מהקערה, הוא נהג לשתות מן האסלה. ילדה סקרנית
הייתי, ולכן שאלתי את אמי מדוע מתניה אינו שותה מקערתו. תמיד
הייתי מקבלת את אותה תשובה מאמי "זאת כיוון שהמים באסלה קרים
יותר מאלה שבקערה, ומתניה רוצה להתקרר". עבור אמא היה מתניה
כתחליף לילדים שלא יבואו. אבא, כמובן, לא הסתפק בכלב.

תמיד היו ויכוחים בבית. אני לא זוכרת את זה אחרת. אלקנה אומר
שלפני שנולדתי אבא היה יותר רגוע. באותו יום דבר לא היה שונה.
אבא ואלקנה חזרו הביתה. אלקנה מיהר לחבק את אמא, ואחר כך גם
אותי. לאחר מכן מיהרנו שנינו לחדר. תמיד נהגנו לעשות זאת כשאבא
הגיע. עשינו זאת כי לא חפצנו לשמוע את הצעקות. אותן צעקות שוב
ושוב, כל יום מחדש. אני פחדתי מאוד מאותן צעקות, וחושבני שכך
גם אלקנה. אלקנה תמיד היה מביע הבעות פנים משונות בזמן הצעקות,
כאילו רצה לומר דבר מה, אך חשש מאותו דבר.

הורי החלו לריב. "כרגיל," אמרתי לעצמי, יושבת על הכסא בחדרי
לצד אחי הגדול. לאחר מספר דקות אבא חדל מלדבר. קולות מוכרים
נשמעו, ומיד אחריהם באו אנחות הכאב של אמא. תמיד עברה במוחי
המחשבה לזרוק את כל חגורותיו של אבא לפח בזמן שהוא אינו בבית
בכדי למנוע את כאבה של אמא. איני יודעת מדוע לא עשיתי זאת,
כנראה מהפחד. באותם רגעים עברה שוב מחשבה זו במוחי, אך כמובן
שלא עשיתי מהומה.

אלקנה קם מן הכסא והחל למהר אל הדלת. "לאן?" שאלתיו. "אל
השירותים," ענה, והוסיף לאחר מכן "חכי פה בחדר." תמיד שמעתי
בקולו של אחי. קמתי מהכסא והתיישבתי על הרצפה, ליד מתניה.
גירדתי מאחורי אוזנו, כמו שתמיד אהב. צעקות הכאב של אמא עוד
הדהדו מן הסלון. לפתע שמעתי קול חד וחזק שהרעיש את אוזניי.
צעקותיה של אמא פסקו ודממה השתררה בבית. דממה משונה, שלא הייתה
בבית זמן רב. בכדי להבין מה קרה קמתי מהרצפה, פתחתי את דלת
החדר ורצתי אל הסלון. תדהמה עטפה אותי.

אבא היה מוטל על הרצפה, ודם מסביבו. החגורה עדיין הייתה בידו.
אלקנה עמד מעליו, אוחז באותו אקדח בו איים אבא על אמא בעבר.
אמא מיהרה אלי, פניה מכוסות דמעות, וכיסתה את עיניי. "אל
תביטי," אמרה בטון ספק פוקד, ספק מתחנן. "זהו," אמר אלקנה,
"עכשיו יהיה שקט." אנחת רווחה מסוימת הייתה בבית. כזו שלא
שומעים, אך כל הסובבים חשים בה.

י"ג שנים עברו מאז. אמא נפטרה מסרטן לפני ארבע שנים. לפחות
עכשיו יהיה לה ולאבא מספיק זמן לפתור את הבעיות.

אלקנה עדיין בכלא, מרצה את עונש הרצח שהוטל עליו. הוא מקבל זאת
באהבה. הוא יודע שהבית היה מתפרק מזמן לולא עשה את מה שעשה.

מתניה הלך לעולמו לפני שש שנים. באחד מן הטיולים שלי עמו
ברחובות העיר הוא החל לרוץ, ורצועתו ברחה מידי. הוא אפילו לא
ראה את המכונית מתקרבת.

אני נישאתי לחנניה, בנו השלישי של שמריהו. נולדו לי ארבעה בנים
זכרים, שלוש בנות וכעת אני בהריון. אם ירצה השם, גם הוא יהיה
זכר.

כעת אני מבשלת ארוחת צהריים לילדים. כשאני מבשלת יש לי זמן
לחשוב על הכל. כבר כמה ימים שאותה שאלה רודפת אותי ולא עוזבת.
אני מחפשת את התשובה, אך איני מוצאת.

איך לעזאזל אמא ידעה שהמים באסלה קרים יותר מבקערה?!

הפאנץ' הוא, כמובן, מחווה אוהבת לוודי אלן. וודי, תעשה לי
ילד! לא? אז קפה! 2 סוכר, קצת חלב...