"איני יכול עוד."
את זכויות היוצרים על המשפט הזה אין לי, או לאף אחד.
אבל בפעם הראשונה שאני זוכר ששמעתי אותו, היה זה מנחם בגין
שאמר את זה.
אחרי מלחמת שלום הגליל.
לא הבנתי אז כי הייתי זעיר, את משמעותן של המילים, אני רק זוכר
את המבטא במעומעם.
לאחר מכן נעלם הוא מעיני הקהל.
הוא גר כמה רחובות לידי, בגין, ואני גדלתי בידיעה שמאחורי
החלון הסגור נמצא אדם, או צל של מה שהיה פעם אדם.
ואני איני יכול עוד.
זה מה שאמרתי לעצמי בשבריר השניה שנסעתי במכונית.
בשבריר השניה שאירע לפני שהסתכלתי על הקיר ושאלתי את עצמי -
למה? או בעצם, למה לא?
והיה לי כל כך עצוב, שהחלטתי שאני יוצא מהמצב הזה ואליו לא
חוזר.
כמעט לאורך כל מה שקרה לי בחיים, לא אמרתי את המשפט הזה (חוץ
מפעמיים נוספות בצבא).
גם כשהרע קרה בעצמו לא אמרתי את זה, אלא חרקתי שיניים והמשכתי
הלאה. לדחוף חזק קדימה.
כי ליאוש אין טעם.
יש צורך באופטימיות.
את בגדת.
את קרעת את האופטימיות לגזרים.
את גרמת לרע.
אני סלחתי,
אני חרקתי שיניי וניסיתי לדחוף קדימה.
עדיין מנסה לדחוף קדימה.
לעבור את הכעס, הכאב, ההשפלה והגועל.
לראות עדיין, עד כמה אני אוהב, עד כמה אני כואב בשבילך
ובגללך.
אבל גם את זה את לא נותנת לי.
את רוצה פשרה ואת רוצה עכשיו.
התרגלת לזה, זה לא אשמתך, זו אשמתי.
אני הרגלתי אותך לזה.
אבל הדחיפה שלך עכשיו לא דוחפת אותי קדימה.
אלא מפילה אותי לרצפה.
ואם עוד תדחפי, אז אני לא אוכל עוד.
לא יכול עוד להתפשר על עצמי, על רגשותיי.
התפשרתי כבר על כמעט כל מה שיכולתי.
על זה אני לא יכול.
זה יהיה לאבד סופית את עצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.